ד"ר ראויה אבורביעה נלחמת כדי להשמיע את קולה של האוכלוסייה החלשה ביותר בחברה הישראלית, נשים בדואיות, ויש לה לא מעט ביקורת גם על המדינה והממסד וגם על החברה שממנה באה
כשראויה אבורביעה סיימה את לימודי התואר הראשון בעבודה סוציאלית היא עמדה בפני הצעה להמשיך למסלול ישיר לדוקטורט, אבל כפי שהיא מספרת, "חוויה אחת מכוננת, במהלך ההכשרה המעשית בשירותי הרווחה של הכפרים הבלתי מוכרים בנגב", שינתה לה את התוכניות.
זה קרה ביום גשום במיוחד באחד הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים. "הגענו לביקור באחד הבתים שם בדרך שאינה דרך. ראינו אנשים שחיים בתת-תנאים, ללא חשמל, ללא מים זורמים, בסכנת הריסות בתים מתמדת שמרחפת, ולא היה לי מה להציע להם מלבד מילות נחמה. כי הפתרון הוא לא סוציאלי, הפתרון הוא פוליטי. ברגע הזה החלטתי שאני הולכת ללמוד משפטים ולהיות עורכת דין שמתמחה בזכויות אדם".
ואכן, אבורביעה סיימה תואר ראשון נוסף במשפטים, וטסה לוושינגטון לתואר שני בתוכנית משפטנים לזכויות אדם. "למרות שזו הייתה תוכנית עם אוריינטציה פרקטית, שאמורה להכשיר משפטנים שיעסקו בזכויות אדם, התעקשתי לכתוב תזה כי ידעתי שארצה להמשיך לדוקטורט. התזה קיבלה ציון A ופורסמה כמאמר אקדמי. שבתי לארץ לעבודה באגודה לזכויות האזרח, ובמשך חמש שנים ייצגתי את תושבי הכפרים הבלתי מוכרים במימוש זכויותיהם החוקתיות, שלהם לא הצלחתי לסייע בעבר כעובדת סוציאלית". את עבודת הדוקטורט שלה כתבה על הרגולציה של עבירת הביגמיה בקרב האוכלוסייה הבדואית, בדגש על השאלה מדוע מדינת ישראל אינה אוכפת את האיסור הפלילי על המעשה.
איפה אנחנו עומדים היום מבחינת המלחמה בתופעה? למרות הדוח שפורסם לאחרונה על-ידי משרד המשפטים ביחס לביגמיה בחברה הבדואית, טענת שהחוק הפלילי נותר ריק מתוכן כי אין אכיפה ואין הרתעה.
"נכון. למרות ההצהרות הגדולות של משרד המשפטים אני לא אופטימית. אני לא מאמינה לשרה איילת שקד שהביאה למינוי של הוועדה הזו (ועדת שרים למלחמה בפוליגמיה). המניעים והשיקולים שלה לא טהורים והם לא לטובת הנשים הבדואיות. מדובר בשיקולים זרים, כמו האיום הדמוגרפי למשל. כל השנים המדינה אפשרה את התופעה והתערבה רק כשהיה לה שיקול דמוגרפי, אבל אף מילה על זכויות נשים, ועכשיו ההיסטוריה חוזרת על עצמה. אני מעריכה את אמי פלמור (מנכ"לית משרד המשפטים), שבסך הכול ניסתה לעשות משהו טוב, אבל הפתרון לא יהיה דרך שיתוף פעולה עם בתי הדין השרעים. כיום כ-20%-30% ממשקי הבית הבדואים הם משקים פוליגמיים. לצורך השוואה, בעולם הערבי מדובר על 5%-10%. כך שלמעשה, השיעור הגבוה ביותר של פוליגמיה במזרח התיכון הוא בישראל".
מה את מציעה? הרי נדרש כאן שינוי חברתי-תפיסתי מהותי, לא רק משפטי.
"הפוליגמיה היא סימפטום לאופן שבו המדינה והחברה מתייחסות לנשים פלסטיניות ובדואיות. נדרשת פה השקעה מאסיבית, בדגש על השכלה. משפטית, צריך לפקח על נישואים שנערכים מחוץ לבית הדין השרעי. הצעתי גם להכניס בחוזה הנישואים השרעי שאם הגבר מחליט לשאת אישה שנייה, אז האישה הראשונה תוכל מיד לקבל גירושים. הבעיה המרכזית בעניין הזה היא הלגיטימציה החברתית. ישנם אנשים בעמדות כוח, כולל חברי כנסת, שתומכים בזה. בבחירות האחרונות לרשויות המקומיות נבחרו ראשי מועצה ביגמיסטים מכהנים - זה אומר שאין כוונה אמיתית לעשות פה שינוי. חברי כנסת ערבים מדברים על דיכוי לאומי ואני מצפה מהם לדבר באותו להט על דיכוי נשים. מהצד השני, אני מצפה מהחברה הישראלית להפסיק עם ההתנשאות שלה כלפי החברה הערבית וכלפי נשים ערביות, ולהתחיל להסתכל גם על זה שהן נתונות לדיכוי והן חלק ממיעוט מופלה".
מהן האפשרויות העומדות היום בפני אישה בדואית שבעלה מחליט להינשא בשנית או בשלישית?
"תיאורטית, היא יכולה להגיש תלונה במשטרה, אבל במחקר שלי מצאתי ש-50% מהתלונות שהוגשו נסגרו מחוסר עניין לציבור. אבל היום לנשים יש יותר כוח, יש יותר עמותות שמסייעות לנשים בדואיות, יש יותר שיח. כשכתבתי את התזה שלי ב-2008, פוליגמיה הייתה טאבו. היום זה מדובר ויש ועדה ויש שיח. בסופו של דבר, ברוב המקרים זה תלוי ברשת התמיכה של האישה. אם יש לה אב או אח שיתמוך בה ויעבור את התהליך, היא תצליח להשתחרר ולקבל את הזכויות שלה, ואם לא, היא תיתקע.
"המחקר הבא שלי עוסק בגירושים בחברה הבדואית. יש עלייה בשיעור הגירושים בחברה הפלסטינית ובחברה הבדואית וזה משמח אותי, כי היום יש יותר אופציות לנשים. אבל זו עדיין חברה פטריארכלית ואת עדיין זקוקה לדמות גברית כדי להשתחרר מנישואים עדכניים".
"'אבל את משלנו'"
נקודת הפתיחה של אבורביעה הייתה שונה מאוד, כמעט בכל היבט, מזו של האישה הבדואית המסורתית. היא לא גדלה בכפר לא מוכר, אלא בבאר שבע, בסביבה יהודית, ומכיתה ד' גם למדה בבתי ספר יהודיים. אביה הוא הרופא הבדואי הראשון, אמה מורה. אחיותיה ואחיה אקדמאים. "הוריי שלחו אותי לבית ספר יהודי כדי לספק לי הזדמנות לחינוך טוב יותר, למרות הסיכון שאתנכר לזהות שלי ולחברה שממנה באתי", היא אומרת. "ואכן, כנערה פלסטינית, זה לא היה קל, במיוחד בזמנים פוליטיים קשים. כשהיו פיגועים בתל אביב זכיתי לשמוע מחבריי בתיכון קריאות 'מוות לערבים', כשלי הם אומרים 'אבל את משלנו'. שאלתי את עצמי אם אני באמת משלהם. חזרתי הביתה להוריי המודאגים, שהסבירו לי שאני כאן רק בשביל ללמוד ולהצליח ותו לא".
בדומה לה, גם בתה לומדת במסגרת יהודית, והמשפחה מתגוררת ביישוב מיתר הסמוך לבאר שבע. בעלה של אבורביעה, עאמר אבו האני, משמש כמבקר הפנים בעיריית רהט. "השכלה לא צריכה להיות פריבילגיה אלא זכות הנגישה לכל אדם, ללא קשר למוצאו", היא אומרת ומציינת שכיום, "לפי הסטטיסטיקה, 50% מהנערות הבדואיות בכפרים הבלתי מוכרים נושרות מבתי הספר ו-65% מהנשים מעל גיל 35 אינן יודעות קרוא וכתוב. רק 5% מקרב הנשים הבדואיות סיימו לימודים אקדמאיים. במשפחתה, בכל אופן, אבורביעה היא כעת בעלת הדוקטורט הרביעי, כשהראשון היה כאמור אביה, ד"ר יונס אבו רביעה, שסיים את לימודי הרפואה שלו באוניברסיטה העברית לפני 48 שנה.
עד כמה העובדה שאת מגיעה דווקא ממקום פריבילגי, מבית משכיל ומבוסס, השפיעה עלייך ועל הבחירה להילחם למען זכויות הנשים הבדואיות?
"כאישה בדואית שקיבלה את כל ההזדמנויות והתנאים להצליח - בחברה שהנשים בה מיועדות לרוב למסלול של חתונה וילדים - אני מרגישה חובה מוסרית להביא לקדמת הבמה האקדמית את הסוגיה ולתקן ולו במעט את השקיפות המשפטית שממנה סובלות נשים בדואיות. להשמיע את קולן כמשפטנית וכקרובת משפחה. המשפחה של אבי מכפר לא מוכר, זה לא משהו תיאורטי, זה סביבי כל הזמן וזה לגמרי בוער בי".
מה לגבי הזהות הפוליטית שלך? את מגדירה את עצמך כבדואית-פלסטינית.
"גדלתי בבית מאוד מודע פוליטית. סבי מצד אמי היה מספר לנו את סיפורי הנכבה של 48, כשעקרו אותם מלוביה לנצרת. חינכו אותי על גאווה לאומית ואישית ולא להתבייש במי שאני ובמה שאני, אז אני מרגישה מאוד מחוברת לזהות הפלסטינית שלי ואני מאוד מחוברת לצד הבדואי שלי. היום, יותר צעירים מגדירים את עצמם כפלסטינים-בדואים. אני לא מתביישת לבקר את המדינה ויש לי גם את האומץ לבקר את החברה שלי מבפנים ולהיות פמיניסטית, כי חינוך ביקורתי הוא לא חד כיווני. כשאתה גדל להיות גאה במי שאתה ולבקר את המציאות, זה עובד לכל הכיוונים".
במה את עוסקת בימים אלה?
"פוליגמיה זו אובססיה שלי מהתואר השני, אבל היום אני מרחיבה את העשייה שלי לתחומים נוספים כמו קמפיין 'מי טו' והאופן שבו הוא לא מדובר בחברה הפלסטינית בישראל. במסגרת הפוסט דוקטורט באוניברסיטת תל אביב אני חוקרת, מפרסמת מאמרים ומרצה בתוכנית ללימודי מגדר. בנוסף, אני משתתפת בכנסים ובתוכניות אקדמיות שונות ואני נהנית מכל רגע".
רגע מכונן עבורה במהלך הלימודים, היא מספרת, היה כשנבחרה לנאום בשם כל בוגרי המחזור של מסיימי הדוקטורט באוניברסיטה העברית. "כל-כך התרגשתי. הנאום קיבל למעלה מעשרת אלפים שיתופים בפייסבוק וקיבלתי תגובות מאוד מפרגנות, גם מהחברה שלי וגם מהחברה הישראלית. אנשים גאים במודלים של השכלה והצלחה בחברה. כל אחד מאיתנו רוצה להיות גאה בזה. במקום ביגמיה, פשע ואלימות, לראות הצלחות וחברה משגשגת".
איפה את בעוד חמש שנים מהיום?
"באקדמיה. מקווה שאהיה עם משרה וקביעות בפקולטה למשפטים, באחת האוניברסיטאות בישראל".
כתבה: יעל בן ישראל / צילום: איל יצהר