מיכל ביטרמן, מנכ"לית ומייסדת TNS ישראל, מחויבת לשינוי הסביבתי: "בנייה ירוקה היא לא פריבילגיה, להיפך - זה הבסיס הנכון. זה חסכוני יותר באנרגיה, במים ובחשמל וחוסך במחלות"
היא למדה משפטים, אבל אחרי ההתמחות בפרקליטות המדינה במחלקה הפיסקאלית ואחרי בחינות הלשכה, התלבטה בין לימודי רפואה לאדריכלות. אז היא החליטה לצאת לטיול של חודשיים בגיאורגיה ובטורקיה, ודווקא שם נפל האסימון. "הסתובבתי באזורים מאוד עניים, ופתאום הרגשתי שאני רואה דפוסי חיים שונים לחלוטין ושנעים לי שם", נזכרת מיכל ביטרמן. "קר וחורף ושלג, אבל נעים בבית ואנשים לא נראים אומללים. הבנתי שמשהו בחיים המודרניים שלנו מתפספס. מבנים ענקיים בארץ שטופת שמש, לעומת מקומות עניים שיודעים לנצל היטב את מה שיש להם. הבנתי שאנחנו חיים בסביבה שמנותקת מהסביבה הטבעית שלה".
"בנייה ירוקה היא לא פריבילגיה, להיפך - זה הבסיס הנכון"
ביטרמן ארזה את חפציה ונסעה לשבדיה, ללמוד תואר שני במנהיגות אסטרטגית לקיימות. "חייתי שם שנה, וזה שינה לי את החיים", היא מספרת. "את חיה, נושמת, אוכלת את התוכנית הזו. מגיעים אליה אנשים מכל העולם, בגילאים שונים, מתחומים שונים. האתגר האמיתי הוא איך להניע תהליכי שינוי בעולם מבלי להישאר במגדל השן, איך להשתמש במנהיגות כדי לקדם קיימות. שם, את קודם כול לומדת תפיסה, ורק כשיש לך את הכלים, את בוחרת באיזה נושא להתמודד. כי הבעיה היא לא הידע, אלא מה עושים עם הידע. נפתחתי לעולם שהוא לא חייב להיות של היפסטרים עם נעלי שורש ומחבקי עצים".
האופציה להשפיע
חודשיים אחרי שחזרה חדורת מוטיבציה להפיץ את הבשורה, החלה ביטרמן בהקמת המועצה הישראלית לבנייה ירוקה. "חזרתי אחרת. הרגשתי שלמדתי משהו ענק, אבל אף אחד לא דיבר פה את השפה הזו. היו לי המון הצעות עבודה בחו"ל, אבל הרגשתי שאני חייבת לעשות את זה בישראל, כי אני מחויבת למקום שבו גדלתי. אנחנו חייבים לשנות את החברה, גם אם זה קשה.
"קיבלתי מהבית את הביטחון להיכנס ולצאת מתחומים ללא פחד, וגם את מוסר העבודה ואת הכוח ללכת עם האינטואיציה, ובעיקר ללכת עם העשייה ולא עם האגו והכבוד. הארגונים שהקמתי היו עבורי פלטפורמה כדי להשפיע".
ב-2009 הוקמה באופן רשמי המועצה הישראלית לבנייה ירוקה, וביטרמן שימשה כיו"ר שלה במשך עשר שנים. במקביל, שימשה גם כיועצת המדעית של "פורום 15", המאגד את כל הערים העצמאיות: מטרופולין דן, ראשון, חולון, באר שבע, חדרה, חיפה, אשקלון, אשדוד, ירושלים ועוד. "זו הייתה פעם ראשונה שדיברו על איך להתמודד עם משבר האקלים דרך הערים. אל תחכו לממשלה - תתחילו לפעול לבד. יש לכם מנדט ואחריות לעשות את זה.
"אנחנו חיים במרחב מעוות שלא עושה טוב לאף אחד, אבל לא רואים את זה. אנחנו בונים לא נכון, מבנים לא נעימים שלא בריא לחיות בהם, לא איכותיים, לא משמרים אנרגיה. מרחב צפוף, מטונף, בלי הצללה, בלי בטיחות ברגל. כל העירוניות שלנו לא נכונה. בנייה ירוקה היא לא פריבילגיה, להיפך - זה הבסיס הנכון. זה חסכוני יותר באנרגיה, במים ובחשמל וחוסך במחלות. ומצד שני, כשהמשאבים מתכלים בקצב יותר מהיר ממה שהם מתחדשים, הפערים החברתיים יגדלו ואיכות החיים תרד".
"צריך לפתוח את הראש ולתעדף אחרת. אפשר לשנות, אבל זה צריך לקרות בכל המגזרים: עסקי, ממשלתי, אזרחי. יש המון אנשים שרוצים לעשות דברים טובים, החברה הישראלית מכילה הרבה אנשים שיכולים להוביל את השינוי הזה. כולנו צריכים להירתם לזה, כולל התקשורת".
עיוורון שכולנו שותפים לו
ב-2011 הגיעה המחאה החברתית, וביטרמן הייתה מאוד מעורבת בה. "הייתי בצוות יונה-ספיבק (צוות מומחים שייעץ למחאה) והבנתי עד כמה קשה להכניס נושאים של קיימות למחאה חברתית. הבנתי גם שהפלטפורמה של TNS יכולה וצריכה להתקיים בישראל. זו פלטפורמה בינלאומית, מאותו בית גידול שלנו בשבדיה - ארגון שיש לו מוניטין מאוד גבוה בעולם, שהיה חלוץ וחדשני כשאמר לפני 30 שנים שצריך לדבר עם המגזר העסקי. כיום יש כבר למעלה מ-100 ארגונים מובילים בעולם, כמו איקאה ומקדונלד’ס, שנרתמו לארגון במטרה לשלב את הקיימות כנושא ליבה בתוך האסטרטגיה ולא בצד, כנושא נפרד.
"עשינו מחקר, גייסנו שותפים וב-2016 יצאנו החוצה. ניסינו למצוא נושא שאינו מטופל ושטרם דובר בו, והחלטנו על בזבוז מזון. הקדשנו שנתיים לתהליך מחשבתי ולהשגת נתונים. אותי לא מעניין לתת פתרון להצלת מזון. מעניין אותי איך מלכתחילה לא יהיו כמויות מזון שצריך להציל אותן. זו איוולת. אנחנו זורקים שליש ממה שאנחנו מייצרים. כצרכנית קצה את מבזבזת רבע. זה מעוות. כאילו יצאת עם ארבע שקיות מהסופר ובעצם השארת אחת בחניה.
"המוטיבציה שלי היא לשנות את האופן שבו המערכת עובדת, שנתפעל ונצרוך אחרת. מדוח של ארגון לקט ו-BDO, 19.5 מיליון שקל בישראל הולכים על בזבוז מזון, בעולם - 900 מיליארד דולר. בואו ניקח את הכסף הזה וננתב אותו מראש לצמצום הפערים החברתיים. חצי מהמזון שהושלך היה תקין למאכל. הצרכן הישראלי לא מודע לכמה הוא מבזבז, אבל זה בין 40% ל-45%. בבית, בעבודה, בשדה התעופה. כולם הופתעו מכמה הם מבזבזים, גם אני גיליתי על עצמי. זה עיוורון שכולנו שותפים לו".
ישראל בשלה לאמץ רעיונות של קיימות?
"לאורך כל העשייה נתקלתי בבכירים ובאנשים בציבור שמסבירים בעיקשות עד כמה זה לא יצליח, ואין לזה סיכוי, ולא יקרה שינוי, וזה יקר מדי, וזה לא אמיתי, וזה לא ישנה באמת. זה נוסף על אמירות שבהן הוסבר לי שאילו רק היה איתי בצוות גבר לבן עם שערות שיבה - או שאני הייתי כזה - אז היה קל יותר. השתדלתי להתייחס להערות האלה בקלילות ולהבין שזה רק מעיד על השמרנות והקיבעון בחברה. כנשים וכאנשים החותרים לשינוי, יש לנו דרך מורכבת לעשות עד שנשיג את היעד".
ברמת האדם הפרטי, מה הוא צריך לעשות?
"להתעניין במעטפת שעוטפת אותנו ולהיות קצת יותר צנועים בגישה שלנו לטבע, ופחות אלימים אחד לשני כחברה. הקיימות היא גם חברתית - בסוף כולנו נסמכים אחד על השני בהמון דברים. יש פתגם אפריקאי שאומר: אם רוצים לרוץ מהר - רצים לבד, אבל אם רוצים לרוץ רחוק - רצים ביחד".
כתבה: יעל בן ישראל / צילום: שלומי יוסף