ד"ר רחל שריג, אורתודונטית מומחית וחוקרת שיניים בגולגלות פרה-היסטוריות, מאמינה שהאבולוציה של הפה מתרחשת ברגע זה ממש
"32 שיניים בפה זה כבר לא הנורמה הבלעדית", אומרת ד"ר רחל שריג, אורתודונטית מומחית וחוקרת אבולוציה של השן ממרכז דן דוד לחקר תולדות האדם בפקולטה לרפואה ואוצרת במוזיאון הטבע באוניברסיטת תל אביב. "אנחנו רואים היום יותר מקרים של ניבים שלא בוקעים, ילדים ששתי שיניים חותכות שלהם לא בקעו. אני מאמינה שאנחנו בעיצומו של תהליך אבולוציוני, שמושפע משינויים בסביבה שלנו.
"השינויים בדפוסי הבקיעה הם רק דוגמה אחת לכך. כדי להבין את השינויים שמתרחשים בפה שלנו, וכדי לטפל בהם נכון, אנחנו צריכים ללמוד כיצד התהליך האבולוציוני הזה התפתח לאורך השנים. אם נדע מאיזו נקודה באנו, אולי גם נבין לאן אנחנו הולכים".
שריג היא אחת החוקרות הבודדות בעולם, שעוסקות במקביל גם באורתודונטיה בקליניקה, וגם בחקר מערכות שיניים מן העבר - הן מן האדם הקדמון והן מן האדם המודרני בהיסטוריה. החיבור בין התחומים מניב תובנות שאין שום דרך אחרת להגיע אליהן. "התחומים הללו לא מדברים את אותה השפה", היא אומרת. "אפילו השמות של השיניים ושל התלוליות בשני התחומים הם אחרים. הייתי צריכה לפתח מגוון שיטות מחקר מאפס כי היו בתחום רק מעט חוקרים לפניי".
שריג בחרה במסלול של אורתודונטיה, כדי לשלב תחום טיפולי עם היכולות שלה בעבודת ידיים עדינה. "אני רואה בו חשיבות רבה, זו ממש אידיאולוגיה עבורי. במרפאה שלי הצבתי שלט שכתוב עליו בגדול - Dream. בגיל 24 עשיתי את טיפול יישור השיניים בעצמי והבנתי עד כמה הוא השפיע על חיי, על הביטחון העצמי. היום מגיעים אליי גם אנשים בני 70 לטיפול. אף פעם לא מאוחר לשנות את איכות החיים והתדמית האישית".
בעבודת הדוקטורט שלה חקרה שריג מנגנוני שחיקה במערכת הלעיסה ובחנה את הכוחות הפועלים על השן בלסת המודרנית במהלך חיי אדם. לצורך כך חקרה 4,000 גולגולות מ-200 השנים האחרונות. "ואז, כאשר התגלו ממצאים פרה-היסטוריים במערת קסם, אמרו לי - יש שם גם שיניים. מה את יודעת על זה?". כך הצטרפה שריג למחקריו של פרופ' ישראל הרשקוביץ מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, החוקר את האבולוציה של האדם, מחלותיו ורפואותיו ואת השפעת התזונה על ההתפתחות.
השיניים הן מרכיב חשוב בחקר הבריאות והתזונה של האדם. "אפשר לראות כיצד פעולה של לעיסת בשר מן העצם משפיעה על השן באופן מסוים, ואפשר לראות שחתכו את הבשר בעזרתה של אבן חדה תוך כדי לעיסה, כי האבנים הללו השאירו סימנים על השן. כל ההיסטוריה של האדם רשומה על השן".
אולם שריג, כאמור, לא רואה את הקליניקה שלה כמנותקת מן המחקר ההיסטורי. "ל-50%-30% מהציבור יש היום בעיות עם שיני בינה, והמחקר בגולגלות מראה שזה לא היה כך בעבר. הרפואה המודרנית שואלת - איך? מה המנגנון שגורם לזה בגוף? הרפואה האבולוציונית שואלת - מה הגורמים שהובילו לשינוי הזה? למה הניבים כלואים שוב ושוב וילד בן 9 צריך לעבור ניתוח וטיפול מייגע? איפה כל זה היה לפני 100-50 שנה? ובפרה-היסטוריה? מדוע היום יש צפיפות שיניים ואילו בפרה-היסטוריה היה המון מקום לשיניים? אנחנו במגמה וצריך לראות לאן פנינו".
האם האבולוציה יכולה לפעול בקצבים כאלה? אם אנחנו רואים אבולוציה כתגובה לסביבה, הרי שהתשובה היא כן. לדבריה, "אם אנחנו מסתכלים על אוכלוסיות שעברו מודרניזציה, כלומר בבת אחת עברו לתזונה חדשה, אנחנו כמובן רואים רמות גבוהות מאוד של עששת, אבל גם ממש הבדלים במבנה".
אחת המגמות ארוכות הטווח יותר שזיהתה שריג היא אי-שחיקה של השיניים. "אנחנו ניזונים ממזון רך יותר מבמעבר, ומשתמשים בפלואוריד שמגן על השיניים משחיקה. אולם הביולוגיה היא מנגנון של פיצוי. אם אנחנו לא שוחקים את השיניים, הרי שמנגנון הפיצוי יפעל ביתר שאת".
מנגנון הפיצוי מצופף את השיניים לאורך החיים, אך אם כנגד לא מתקיימת שחיקה, אזי הצפיפות תהיה מוגזמת. "ברפואת השיניים המודרנית, מניעת שחיקה היא דבר נהדר. אך ברפואת שיניים מנקודת מבט אבולוציונית - פחות, כי לשחיקה יש תפקיד, או יותר נכון לומר שכבר הותאמנו אליה. זה נכון לא רק לגבי שחיקה. אנחנו מוותרים כבני אדם מודרניים על תפקודים שונים שלנו, ומנגנוני הפיצוי עדיין קיימים, ואז הם מתחילים ליצור את הבעיות.
"כבר היום, התובנות האבולוציוניות מכוונות אותי בטיפול. ברפואה המודרנית נהוג לשייף את השיניים במקרים של צפיפות, בלי הרבה מחשבה כמה והיכן לשייף - וההבנה האנתרופולוגית יכולה לעזור לנו בזה. החלום שלי הוא שלמחקר שלי, שמתחיל בשלדים הפרה-היסטוריים, עובר דרך גולגולות בנות 200 שנה עד בנות ימינו וממשיך במרפאה, יהיה גם רכיב יישומי משמעותי".
בבית עושים אאוטסורסינג
שריג, 38, נולדה בבני ברק למשפחה דתית-לאומית, כהגדרתה, "שבה אמא היא דוקטור לפסיכולוגיה ואבא מהנדס". היא מתארת בית שבו עודדו את הילדים ללמוד, לחקור ולשאול שאלות.
"אני מרגישה צורך להוכיח את עצמי יותר, גם כדתייה וגם כאישה"
"בילדותי חליתי באסתמה קשה והייתי מאושפזת פעמים רבות לתקופות ממושכות, כך שנאלצתי ללמוד לבד, בדרך שלי. זה גרם לי להיות אוטודידקטית. אחת מדרכי ההתמודדות הייתה לבנות כושר - לרוץ ולשחות. הייתי חייבת לשמור על הבריאות דרך הספורט. עם הגיל האסתמה השתפרה, אבל נשאר אצלי הרצון להגיע למקצוע רפואי. כיוון שרציתי לשלב גם משפחה, בחרתי ברפואת השיניים. יש פחות תורנויות".
איך נראה סדר היום שלכם עם חמישה ילדים, שתי משרות תובעניות וספורט?
"כל הישג שלי הוא בזכות בעלי, גלעד (מנהל המחקר בחדר המסחר בבנק הפועלים). בלעדיו, זה לא היה עובד. אנחנו מפזרים את הילדים יחד בבוקר, מכינים את הסנדוויצ'ים והתיקים, משתדלים שאחד הילדים יוריד את הכלב. הם אפילו באים איתי לחפירות. כך גם כשאני לא בבית, אני לא סתם 'בעבודה'. הם מבינים איפה אני.
"אני נמצאת באוניברסיטה עד 16:30 בערך, ואחר הצהריים בבית, אלא אם יש איזה דדליין. גלעד מגיע או שאנחנו לוקחים בייביסיטר. אני משתדלת לראות את הילדים כל יום, כלומר גם ביום עמוס אני מגיעה בסביבות 18:00 ואחר כך ממשיכה לעבוד בלילה. אנחנו נעזרים באאוטסורסינג ככל שאפשר. יש לנו מנקה ועזרה מקצועית בבישול וקיפול כביסה לשבע הנפשות, כדי שאוכל להיות עם הילדים ממש, ולא עם הכביסה".
ומתי עושים ספורט?
"בלילה, אני משתדלת להגיע ל-5-4 פעמים בשבוע. בשבועות מסויימים מספיקה רק פעמיים".
לא פשוט לתעדף בין כל העיסוקים.
"בבית אני נמנעת ככל האפשר מהמחשב ומהטלפון. במרפאה אני לא חושבת על המחקר, ובמחקר אני לא חושבת על המרפאה או על הבית. אנשים כועסים כשלא מקבלים מענה מיידי, אך בלי המיקוד בכל רגע לא הייתי יכולה לתפקד. כשאני מסיימת כמה שעות עם הילדים יש לי 200 הודעות מהעבודה, מהגן ומחברות.
"עוד דבר שלמדתי הוא לדעת להפריד עיקר מטפל. לעיתים קרובות אני עושה זום אאוט, מתכננת היטב והרבה זמן מראש, ומה שלא קריטי, לא נכנס לתכנון. עם ספונטניות יותר קשה לי. אני צריכה להתחשב בתכנון גם בשבתות וחגים - אני סופרת את השבוע אחרת מאדם שאינו שומר שבת. וכל יום יש שאלות קיומיות. כל יום אני שואלת את עצמי אם זה שווה את זה".
את גם מנהלת, הן במרפאה והן במעבדה.
"הניהול מתאפשר בעיקר בזכות בקשת עזרה והסתמכות על האנשים סביבי, אני משתדלת גם בבית וגם בעבודה שכולם יהיו שותפים ומעורבים בכל מה שקורה, גם במה שלא קשור ישירות אליהם. אני מקדמת סטודנטים מכל המגזרים. הרי גם אני מגזר".
המגזר שלך אי פעם שינה משהו במסלול הקריירה שלך?
"אני מרגישה צורך להוכיח את עצמי יותר, גם כדתייה וגם כאישה. שאלו אותי מפורשות 'מה יקרה כשתלמדי, מה יקרה אם הילד יהיה חולה'. התשובה לכך היא פשוט להיות טובה. אם את טובה, אז את טובה".
איך מיישבים בין המדע והאבולוציה לבין האמונה?
"יש לכך כל-כך הרבה תשובות. רבנים גדולים ממני הסבירו שבריאת העולם היא אירוע שלא בהכרח צריך להבין כלשונו. שפת התורה ושפת המדע הן שונות. יש מחלוקת, למשל, כמה זמן ארך יום לפני שנבראו המאורות. אני רואה את זה כך: העולם נברא והדברים הללו נמצאים בו - גם דינוזאורים וגם ניאנדרטלים שייכים לבריאה. אז למה דווקא מהחלק הזה של הבריאה נתעלם ונעצום מולו עיניים? ועוד כשהציבור הדתי מוביל בכל תחום במדע. גדולי החכמים הכירו בכך שעולם הטבע נמצא בתהליך מתמיד של שינוי".
"אני לא חוששת מהכנסת האבולוציה גם לבתי הספר הדתיים, וגם אם יש לי שאלות על חלק מן התיאוריה של דארווין - זה בסדר, כי במדע מותר ורצוי לשאול שאלות. וגם אם השאלות הגיעו בין היתר מן ההשכלה הדתית שלי - גם זה בסדר, כל עוד הן מנוסחות בצורה מדעית".
בקרוב ייפתח במסגרת מוזיאון הטבע בתל אביב מרכז דן דוד לחקר האדם, שבו שריג היא חוקרת בכירה. "באופן כללי, ענף האנתרופולוגיה הפיזית (חקר האדם מההיבט הביולוגי והאבולוציוני המאפשר להבין את האוכלוסייה האנושית מבחינת מבנה, תפקוד ובריאות), הוא תחום שדעך. תשומת הלב היום היא למחקרי דנ"א ומחקר מולקולרי. חבל, כי זה תחום שישראל יושבת במרכזו. יש לנו מאות מערות ומאות שרידים פרה-היסטוריים, וחבל שהתחום ילך לאיבוד".
כתבה: גלי וינרב / צילום: יונתן בלום