"90% מהאנשים בעולם חיים תחת מסכה חברתית. אני נמנית עם ה-10% בעלי אומץ לחיות את האמת שלהם"
בל אגם תומכת בנערות טרנסג'נדריות ומבהירה שלא הייתה משנה דבר במסע האישי שעברה. "לא הייתי רוצה להיוולד אישה. גם לא הייתי רוצה להיוולד אישה בגיל 14, כי הייתי מבולבלת. אבל היום, כשאני מרגישה את המסע הזה שעשיתי, אני מאוד שלמה עם המגדר שלי. אני אוהבת להיות טרנסג'נדרית. זה לא עול ולא קושי ולא חיים נוראיים ושחורים. להפך" ● 40 עד 40: המנהיגות הצעירה של ישראל
את החותמת הרשמית והטרייה ביותר להשפעה התודעתית ולעשייה החברתית הבלתי נלאית שלה קיבלה בל אגם במארס השנה. ועדה מטעם מועצת ארגוני הילדים והנוער, ביחד עם משרד החינוך, החליטה להעניק לה, יחד עם כ-20 מחנכים נוספים, את פרס "מחנכ/ת השנה של ישראל", אחרי שיזמה והקימה בהתנדבות קבוצת תמיכה בנערות טרנסג'נדריות. "בחיים לא הייתי חושבת שאני דמות חינוכית. אני, הילדה המופרעת, שלא סיימה 12 שנות לימוד. מה חינוכי בלהיות טרנסג'נדר? הפרס הזה והמעמד הזה הם מהדברים הכי המרגשים שקרו לי. זה טירוף. שברנו פה המון תקרות זכוכית".
מה עוד הפתיע אותך בשנה האחרונה?
"לא חשבתי שאני באמת יכולה ומסוגלת להחזיק דבר כזה גדול על הגב שלי. לזעוק את זעקת הקהילה ולהצליח לחדור ללב של כל-כך הרבה אנשים, כולל שרים בממשלה וחברי כנסת שעזרו לי להעביר תקציבים גדולים ולהשפיע באמת. בין אם זה דירות מעבר לנערות טרנסיות, ובין אם להקים מחלקה מיוחדת בתל השומר, 'הוועדה לשינוי מין', שבנויה מפסיכולוגים, רופאים וכל מה שטרנס צריך כדי לעבור את התהליך. ופה אני רוצה להחמיא למדינה שלנו, שמסבסדת את כל התהליך על חשבונה. אין הרבה מדינות שעושות את זה".
"רצתי כל יום למראה לבדוק"
היא נולדה בחולון לפני 35 שנה בשם ניסים עגמי. "לקראת גיל עשר התחלתי להרגיש מבולבלת. זה לא שהרגשתי שאני רוצה להיות אישה, אבל הבנתי שיש לי משיכה לצד הנשי שלי. הייתי מבולבלת כשהייתי רואה בנות. הרגשתי שאני רוצה להיות כמוהן, אבל לא הבנתי מה אני מרגישה או מה קורה לי, הכול היה מבולבל, מעורפל. השינוי הוא לא בגיל מסוים. זה תהליך. בגיל 15 התחלתי להבין מה אני מרגישה, ושאני רוצה להיות בת, וחקרתי את עצמי יותר. התחלתי להכיר חברות שדומות לי בהרגשה, ובשלב מאוחר יותר התחלתי לקחת הורמונים וכדורים, עם אסטרוגנים נשיים, כדי להתחיל את התהליך.
"כשהתחלתי לקחת הורמונים, הייתי רצה כל בוקר למראה לראות אם יצאו לי ציצים", היא נזכרת וצוחקת. "בתקופה הזו הפכתי להיות המופרעת של הבית ספר. במקום להיות הילדה השונה, המושפלת והמקוללת, הפכתי להיות הקונדסית של בית הספר. זה היה מנגנון הישרדותי. במקום שירביצו לי - שירצו להיות לידי; במקום שיתעסקו בי - שיתעסקו במה שאני עושה. הילדים הכי מופרעים היו החברים הכי טובים שלי. הייתי עושה דברים נוראיים והיו מעיפים אותי על התנהגות. זה מנגנון הגנתי מאוד חזק".
ובכל זאת, פשוט זה לא היה.
"ובכל זאת לא הייתי רוצה להיוולד אישה. גם לא הייתי רוצה להיוולד אישה בגיל 14, כי הייתי מבולבלת. אבל היום, כשאני מרגישה את המסע הזה שעשיתי, אני מאוד שלמה עם המגדר שלי. אני אוהבת להיות טרנסג'נדרית. זה לא עול ולא קושי ולא חיים נוראיים ושחורים. להפך: אני חיה בתוך אומץ. זו גדולה לבחור באמת שלך ולהוריד את המסיכה מהפנים. הרי 90% מהאנשים בעולם חיים תחת מסיכה חברתית ואני נמנית עם ה-10% שיש להם את האומץ לחיות את האמת שלהם.
"אם הייתי נולדת אישה, הייתי מוותרת על מי שאני, על הזהות שלי, על הנשמה שלי, על המסע שלי, על הגוף שלי, על כל המכלול הזה שהוא אני, והדבר האחרון שהייתי רוצה זה לוותר על עצמי. כל אחד צריך להבין מי הוא ולמצוא את הכוחות לקבל, לחזק ולמנף את עצמו. קבלה עצמית זה הדבר הכי חשוב שיש, כי אז הכול הופך להיות יותר קל".
וזה רלוונטי לא רק לטרנסג'נדרים.
"לכולם קשה עם זוגיות ולכולם קשה עם אמירות לא נעימות ברחוב, לא רק לטרנסג'נדרים. למעשה, כל מה שאני חווה, כולם חווים בדרך שלהם. אני לא מיוחדת, אני לא היחידה שפגועה חברתית, אני לא שונה מאחרים ונעים לי להיות אני. לא הייתי בשום אופן מוותרת על ההזדמנות שניתנה לי כאישה טרנסית, כי התהליך והמסע שעברתי עיצבו אותי והביאו אותי להיות מי שאני כיום. ברגע שהבנתי שזה מי שאני, לא יכולתי לחיות אחרת. זו חוויה שאין דומה לה. אני זן אחר".
מי ליווה אותך במסע הזה?
"למזלי הרב, המשפחה הקרובה שלי, ובעיקר אמא שלי שהיא כל עולמי, תמכו בי מהרגע הראשון. היום, כבן אדם בוגר, אני גם מבינה בתמונה הרחבה יותר, שלא רק שהיא קיבלה אותי כמו שאני באופן מופלא ומוחלט, אלא גם מעולם לא הראתה שקשה לה. אם היא עברה טלטלות ומשברים עם זה, לא ידעתי מהם. היא תמיד נתנה לי להרגיש שהיא איתי שם עד הסוף.
"אני פוגשת המון אימהות ומשפחות של טרנסג'נדרים ואני תמיד מסבירה להם כמה השפעה תהיה לתגובה שלהם על עתידו וחייו של ילד טרנסג'נדר בהמשך. אמא שלי תמיד חיבקה אותי ושמרה עליי, אז ידעתי שגם לא משנה מה החברה תגיד, תמיד אהיה הבת של אמא שלי ותמיד יהיה לי מקום אצלה. היה שלב שהיו מגיעות אליי חברות שאז עוד היו נערים ולהורים שלהן לא היה מושג עדיין שהן רוצות להיות בנות, אבל אמא שלי ידעה. וכשהן היו באות אליי הביתה, היינו מתחפשות לנשים, בתחפושות שהיא הייתה תופרת. היה לי בחדר ארון בגדים גדול עם עקבים, שמלות ופאות. דמייני את זה: שישי בערב, ארבעה-חמישה בנים שמחופשים לבנות, היינו בני 17-16 וזה היה דבר מדהים. היום כולן נשים".
והמסע הנפשי?
"כמובן שזו דרך. בשלבים שהבנתי שאני רוצה וצריכה להבין מי אני, הלכתי לטפל בעצמי, בנפש שלי, בתת מודע שלי, להכיר את האני שלי, להבין מה החולשות שלי. מה הכאבים שלי - וחיזקתי את המקומות האלה. לכן, היום אני במקום שבו אני מדברת ככה ומגישה את עצמי בצורה כזו - אני באמת מרגישה ככה. טיפלתי בעצמי באופן אינטנסיבי ואחראי. יש בתוכי מרפא כזה. אני מעיזה להגיד על עצמי דברים שאחרים חוששים להגיד. אני מחבקת את המקום שבו אני נמצאת ואני חיה בדרך שהאמנתי בה כבר בגיל מאוד צעיר, שנכונה ומתאימה לי. בזכות מי שאני, יצרתי לעצמי קריירה מאוד מצליחה. אני מרגישה שאני אדם שמח ומשמח. פעם אנשים היו אומרים שאדם כמוני זה לא נורמטיבי וגם אני חשבתי ככה, אבל היום אני מבינה שאני הכי נורמלית והכי נורמטיבית והכי מחוברת לאדמה ולעולם הזה, והסביבה - היא הלא נורמלית".
למה קראת לעצמך בל אגם?
"כשהתחלתי את התהליך, היו לי המון שמות, כל חצי שעה החלפתי שם. בל הגיע בגיל 19, כי מאוד הערצתי את בל מהיפה והחיה ואגם זה מעגמי".
"אני לא מותג"
היום אגם היא כבר בגדר סלב. אישיות מוכרת שמככבת על המסך בתוכניות ריאליטי כמו "גולסטאר" של הוט ובמדורי הרכילות (בעבר הרחוק הופיעה גם בפרויקט Y של yes). למרות זאת, היא מנסה לחמוק מלהפוך לסמל מהלך.
"אני לא מותג", היא אומרת. "זה יהיר ואני לא מרגישה עם זה בנוח. לא תכננתי את זה, זה פשוט קרה. כן רציתי שאנשים יכירו אותי, כדי להראות שגם אישה טרנסית יכולה להיות מצליחה, משפיעה ולהחזיק קריירה. היום אני מרגישה שהצלחתי לעשות משהו, כי אני מוכרת בכל בית ואני דמות שמשפיעה. אני מרגישה גם מאוד מחובקת על-ידי התקשורת, והפידבקים רק חיוביים. במקום הזה אני גם מאוד שומרת על עצמי. לפני עשר שנים הייתי מגיעה לכל תוכנית, היום אני יותר שומרת על המקום הזה שאני נמצאת בו".
מותג או לא מותג, עם ההשפעה והשינויים החברתיים שבל אגם הצליחה להוביל, אי אפשר להתווכח. את הדובדבן שעל הקצפת כבר הזכרנו בפתיח, אבל ההתחלה הייתה כבר לפני כחמש שנים כשיזמה פעילות עם נערות טרנסג'נדריות במסגרת מרכז הנוער הגאה איגי. "המקום הזה הוא בית בשבילי. היו ימים שחזרתי הביתה ולא הפסקתי לבכות ממה ששמעתי. נחשפתי לחיים של אלימות ושל בדידות נוראית. אבל זה התחיל עוד קודם, כשהרגשתי שבקרב ארגוני הנוער הגאים - וגם במצעדי הגאווה, בהפגנות ובמלחמה החברתית - הטרנסג'נדרים נדחקים לשוליים.
"תמיד הכותרת הייתה 'הומואים ולסביות נלחמים', והקהילה הטרנסית? במחסן, מאחורי הקלעים של הקהילה הגאה. גם אם היה נראה שככה זה נוח לכולם, הרגשתי שזה צריך להיות אחרת. יזמתי פגישה עם הארגון וביקשתי לקחת על עצמי לשים את הקהילה הטרנסית על הבמה, לחזק אותה. כי להיות שונה זה גם להיות חזק. סרטונים שלי קיבלו עשרות אלפי צפיות ודוברו בעיתונות, וככל שהחשיפה הלכה וגדלה, גם השינוי החברתי והתקשורתי היה עצום.
"פתאום מצעד הגאווה לפני שנתיים בתל-אביב היה בסימן הטרנסג'נדריות, ראיונות בתוכניות טלוויזיה, תאלין באח הגדול, גולסטאריות, כתבות שער בעיתונים, תוכניות ריאליטי, פתאום קיבלנו אור, במה, הזדמנות. לפני כמה שנים התקיים כנס של השדולה הגאה והוזמנתי לנאום בפני חברי כנסת מכל הקשת הפוליטית. בסיומו של הנאום, כולם עמדו על הרגליים ומחאו לי כפיים".
"בן אדם של קהל"
לאחרונה, היא החליטה לעבוד על מופע יחיד שירוץ בכל הארץ. במשך שעה וחצי היא תגולל בפני הקהל את סיפור החיים מעורר ההשראה והפחות שגרתי שלה, כשהכול מתובל בהרבה הומור עצמי, אבל גם במסרים שאינם משתמעים לשני פנים.
"אני בן אדם של קהל ואני מאוד אוהבת אנשים", היא אומרת. "אני אוהבת להעביר את מי שאני, בלי קליפות ובלי מסיכות. זה כמו לספר סיפור על מסע של חופש, של קבלה. זה מופע שמשרטט את הדרך שעברתי עד היום - אני חוזרת לילד שהייתי, עם כל השאלות ולא תמיד עם כל התשובות, ואני מאוד נרגשת מהעובדה שאביא את הסיפור שלי למקומות שהם לא תל-אביב.
"הרעיון הוא לקחת את הקהל למסע אל תוך עולמה של טרנסג'נדרית - מה זה להיות מישהי כמוני, מה ילד מרגיש כשהוא גדל בתוך גוף ומוח מנוגדים, לפני שהוא יודע לדבר על זה ולשתף את זה. האם זה מולד, האם בוחרים בזה, האם אפשר לבחור לא להיות חלק מזה. הכול חטטני, אבל עם המון הומור, כי גם קרו הרבה דברים מצחיקים בדרך. מבחינתי, להיות טרנסג'נדרית זה גם מצחיק, לא רק טרגי".
כתבה: יעל בן ישראל / צילום: ענבל מרמרי