ד"ר הדיל עונאללה סעד גדלה בבית שחינך להשתלבות בחברה, ולמדה ביולוגיה כדי לתרום לשינוי פני האנושות
ד"ר הדיל עונאללה סעד, מנהלת המו"פ של חברת הקנאביס קנאשור, נולדה וגדלה בנצרת למשפחה בת שישה ילדים. "אני יודעת שקיימים חסמים בתעסוקה בפני המגזר הערבי. הבית שלנו היה כזה שהסיר חסמים", היא מספרת. "אבי ניהל עסק בתחום מיזוג האוויר והוא עבד בחברה היהודית מגיל מאוד צעיר. הוא אמר לנו: ‘אין לכם מה לחשוש, אלא להיפך. אתם חייבים לשבור את המחסום, חייבים להכיר, לדבר את השפה'.
"’ערב חדש’ בשעה 17:00 הייתה תוכנית קדושה, וב-20:00 ‘מבט’ עם חיים יבין היה חובה. ‘ידיעות אחרונות’ ו’הארץ’ על השולחן, ודיונים על התוכן בסלון. היום הרבה יותר קשה לגדל ילדים ככה. יש להם כל-כך הרבה פיתויים ומקומות לברוח אליהם".
בתיכון היא למדה בבית הספר ‘הנזירות הפרנציסקניות’ בנצרת, שבו למדו אז בנות בלבד, "ובניגוד למחשבה הרווחת שלפיה בית ספר לבנות פירושו שמרנות, בית הספר הזה דווקא מטפח מצוינות והתערות של הבנות בתפקידים בכירים. בגרו ממנו כתבת בכירה בטלוויזיה הערבית ואינסוף רופאות, עורכות דין, רואות חשבון, פעילות חברתיות וחברות בארגונים עולמיים כמו אונסק"ו ויוניסף".
תוצאות החינוך הזה, בבית ובמוסדות לימוד מצוינים, ניכרים גם אצל האחים של עונאללה סעד. "אחותי הבכורה מהנדסת כבישים ואחותי הצעירה מלמדת היסטוריה ואזרחות בבית ספר יהודי - זה לא כל-כך נפוץ עבור אישה ערבייה. הגדול מבין אחיי השתלב בעסקים של אבי. הצעיר ביותר למד הנדסה חקלאית בירדן, אך היה לו קשה להשתלב בעבודה בתחום כשחזר, אז גם הוא הצטרף לעסק של אבי. הצעיר ביותר לצערי נהרג בתאונת רכיבה על סוסים בגיל 14. בינתיים גם האחיינים שלי ממשיכים את הדרך, בלימודי מדעים ומשפטים.
"אבי תמיד אמר לנו: ‘אנחנו מיעוט. אם תהיו מספיק טובים ומספיק עקשנים, אף אחד לא יוכל להתעלם מכם. אבל אם תהיו בינוניים, בהחלט עלולים להעדיף מישהו אחר'".
המתח נעלם בכניסה למעבדה
כשסיימה עונאללה סעד את התיכון, ההורים שלה היו בטוחים שתפנה לעריכת דין, "כי אני מדברת הרבה ונוטה לשכנע. לכל דבר שההורים שלי אמרו לי, עניתי ב’לא’ וגם הסברתי למה לא".
אך היא בחרה ללמוד דווקא ביולוגיה. "שיבטו אז את הכבשה דולי, ואני אמרתי לעצמי: ‘זה המקום שבו אוכל לעשות דברים שבאמת ישנו את פני האנושות’. בשנת 2000 היא סיימה את לימודי הביולוגיה שלה בטכניון, במקביל לסיום פענוח הגנום האנושי הראשון. "ונאמר אז לא מעט על-ידי דמויות בכירות בעולם הביולוגיה, כי המוח הוא הקופסה השחורה הבאה. אז החלטתי ללמוד רפואת מוח, עם דגש על גנטיקה".
כך הצטרפה עונאללה סעד למעבדתה של פרופ’ אפרת לוי להד מבית החולים שערי צדק, חוקרת האלצהיימר ומנהלת המכון לגנטיקה רפואית בבית החולים, שזכתה בשנה שעברה בפרס א.מ.ת. "היא אישה מדהימה, מודל לחיקוי בשבילי לאורך השנים", היא אומרת. "מסוג האנשים שכשנחשפים אליהם אומרים ‘אין גבול למה שאפשר לעשות'".
בשנת 2000 ירושלים עצמה הייתה מתוחה במיוחד. "ברחוב הרגשנו את המתח, אבל הכול נעלם בכניסה למעבדה. היה שם תמהיל מעניין של אנשים, ימינה ושמאלה ומה שתרצי, שתפקדו בסופו של דבר כמו משפחה. בזכותם הכרתי את העולם הגדול, מעבר למה שיש בבית. הגעתי לשם בגיל 21, וכשעזבתי כבר הייתי נשואה ובהריון שלישי. פרק חיים שלם עבר עליי שם".
הפוסט דוקטורט היה במעבדתו של פרופ’ קובי רוזנבלום באוניברסיטת חיפה, שם בנוסף לישראלים מכל הסוגים, פגשה סטודנטים מכל העולם. "בשתי המעבדות, גם של לוי-להד וגם של רוזנבלום, היה לי המזל שנתנו לי יד חופשית והמון מקום להתפתח. צורפתי לעבודת צוות עם פוסט דוקטורנטית נוספת מהודו, והשלמנו את היכולות זו של זו. פרופ' רוזנבלום ידע להיענות לצרכים של הסטודנטים והיה לי פוסט מאוד פורה".
אילו מאמרים משמעותיים יצאו מן המעבדה?
"חקרנו חלבון שקשור ליצירת זיכרונות חדשים ומצאנו שמבין ארבע דרכים אפשריות להפעיל אותו, אחת היא העיקרית והיתר הן משניות. ראינו שאם מתערבים במנגנון הזה, מקבלים ‘סופר זיכרון’, כלומר זיכרון הרבה יותר טוב מאשר אצל עכבר רגיל. יש כאן רמז לכך שלזיכרון אין בעצם מגבלות, ואפשר להגדיל את היכולת שלו עוד.
"במאמר השני לקחנו חיית מודל בהזדקנות טבעית והראינו שאפשר להחזיר את המצב לאחור לרמה נורמלית, גם מבחינת התפקוד במעבדה וגם מבחינת השינוי המולקולרי במוח שמאפיין את ההזדקנות. היה סביב זה לא מעט באזז תקשורתי".
שקלת להקים סביב המוצר הזה חברה?
"בתקופה הזו כבר באמת חשבתי לעיתים קרובות מה באמת דרוש כדי שגילוי במעבדה שלנו יהפוך להיות מוצר שאפשר להשתמש בו בבני אדם. אפשר לומר שהייתי עם שתי רגליים במעבדה אבל עם עין על התעשייה. לגבי הפרויקט הזה, הוא היה מאוד מוקדם וגם אני עוד לא התנסיתי בתחום פיתוח התרופות, ולא הרגשתי שאני יכולה באמת להטיס את זה קדימה. אם חברת המסחור של אוניברסיטת חיפה, כרמל, אי פעם תרצה לקדם אותו, אני בהחלט אשמח להיות מעורבת בכך בדרך זו או אחרת".
המעסיקים והקו"ח של מוחמד
לעבודה הראשונה שלה בתעשייה, הגיעה עונאללה סעד בעקבות הצעה בלינקדאין. "פנה אליי ד"ר אלון יער, שהיה ממייסדי חברת נוירודרם (שנמכרה שנים אחר כך למיצובישי טנבה ב-1.1 מיליארד דולר, ג’ ו’). בעת הפנייה הוא היה מנכ"ל חממת יודעים פארמה, שהקימה חברות תרופות למחלות מוח. הוא רצה לגייס אותי לחברה לטיפול בפרקינסון בשם Touch Brain, ואני עניתי בתשובה שאבא שלי היה אומר, שמעידה על שארית עורכת הדין שחבויה בי: ‘רק אם יש לך משהו טוב להציע’. היום אולי הייתי עונה אחרת".
ההצעה התגלתה כטובה בעיניה. "זו הייתה הכניסה שלי לתעשייה. אלון חנך אותי בצורה מדהימה, הכיר לי את כל האנשים הנכונים לעבוד איתם. היה לי מזל שכל האנשים שאיתם עבדתי נתנו לי מקום להתפתח, אבל גם הנחיה, ושעם אף אחד מהם לא הרגשתי מעולם שיש שמץ של משמעות שלילית לכל אחת מהזהויות שלי (ערבייה, אישה או אמא)".
טאץ’ בריין נסגרה בינתיים ועונאללה סעד קיבלה פנייה מרן עמיר, מנכ"ל חברת הקנאביס קנאשור ומן היו"ר דאז ניר פלס. "הם הציגו חזון לחברה שתכסה את כל שרשרת הערך, עם מוצר איכותי שנשען על הידע שיש לחברה מן התעשייה (הבעלים הם גם בעלי מפעל הסויה סולבר, ג’ ו’), מגובה בהרבה תווי איכות. הם הדגישו שבשלב הראשון הם מייצרים את מה שדורש השוק - תפרחת או שמן באיכות גבוהה, אך שבעתיד המוצרים יהיו מבוססים גם על חקר ההשפעות של מולקולות מסוימות בצמח.
"זו המשבצת שאני יושבת עליה בקנאשור. בשלב הראשון העבודה שלי היא יותר בפיתוח מוצר מאשר במחקר. אנחנו חייבים לפתח את המוצר האיכותי ביותר האפשרי, בין היתר כדי להילחם בסטיגמה, כי היום רופאים לא תמיד ששים לרשום את המוצר וגם חולים לא ממהרים לצרוך אותו. אבל גם השלב של המחקר, של חשיפת ההשפעה של הצמח על המוח, צפוי להגיע, כשהתפתחות התחום בעצם תלויה מאוד ברגולציה.
"בינתיים אני נהנית מכל רגע. הצטרפתי באוגוסט 2018 כשלא היה כלום, ועכשיו יש. ראיתי חזון של אנשים מתגשם, ולהיות חלק מזה, זו פריבילגיה".
אף על פי שהיא עצמה לא פגשה בדרכה מחסומים הקשורים לזהותה, עונאללה סעד הצטרפה למשך שנה למרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה, כדי להבין את החסמים בתעסוקה במגזר הערבי. "חקרנו את מקור הקושי - האם השפה? פער תרבותי? הקושי בלהאמין שהדלת פתוחה ולדעת לאן לגשת בכלל? עזרנו לעובדים הפוטנציאליים להתאמן בהתנהלות בראיון, בהשתלבות בארגון, אבל גם עבדנו מול המעסיקים, שיגיבו אחרת כשהם מקבלים את קורות החיים של מוחמד".
מה החלום שלך?
"בשנים הקרובות אני מפוקסת על קנאשור. החזון הוא לפרוץ את הגבולות ולהיות מוביל תעשייה מקומי וגלובלי. אני רואה את המקום לחדשנות בתעשייה הספציפית הזו. בטווח היותר ארוך אני אמשיך לחפש טכנולוגיות מעניינות שיכולות לשנות את תחום הבריאות".