עולמה של חנין זידאן סלאלחה נחלק בין באר יעקב לבית ג'אן, בין הקידמה למסורת ובין הקריירה למשפחה. "שברתי את המוסכמות לצורך עבודה וסגנון חיים שמתאימים לי"
לפחות שעתיים וחצי נסיעה מפרידות בין הבית של חנין זידאן סלאלחה בבאר יעקב, שם היא לא מכירה אפילו דרוזי אחד, לבין ביתה השני בבית ג’אן, שבו היא מבלה את סופי השבוע. העבודה שלה במשרה ניהולית בחברת הביוטק BTG, מחייבת את הקרבה לעבודה ואת הגמישות לנסוע בכל הארץ וגם לחו"ל, אך למרות שהפרה כל נורמה שאליה הורגלו נשות בית ג’אן, היא לא מרגישה מנותקת מהקהילה.
"נולדתי ב-1987, בת בכורה לזוג צעיר יחסית. אבא שלי איש צבא, אמי מורה בבית הספר. מלבדי עוד אח ושלוש אחיות", היא מספרת. "גברים רבים מבית ג’אן עובדים בתחום הביטחון, והנשים לרוב לא עובדות, או שהן עובדות בתפקידים דומים לאלה של הבית - אחות, מורה, מטפלת בילדים. הבנים הם היורשים, והמיקוד של המשפחה הוא לבנות לבן את החיים ולהכין לו את הקרקע ואת הבסיס החומרי. אצלנו זה לא היה ככה. אני מגיעה ממשפחה משכילה, וגם לקח זמן עד שהגעתי. לכן ההורים שלי תמיד נהנו ללמד אותי ולהשקיע בי".
שמעתי תיאוריה שלפיה בסביבות פטריארכליות, גם בחברה הישראלית, לילדה יש בכל זאת הזדמנות לפרוח אם היא נולדת בכורה, הרבה לפני האחים שלה. כי בכל זאת ההורים רוצים לתעל את כל האמביציה שלהם לאנשהו.
"אני חושבת שאצלי זה היה משהו די מולד. הייתי תמיד פעילה חברתית, חברה במועצת התלמידים. לקראת סוף בית הספר היסודי אובחנתי כמחוננת והתחלתי ללמוד בבית הספר למחוננים בכרמיאל. זה היה המפגש הראשון שלי עם החברה היהודית".
איך היה המפגש?
"בבית הספר הזה הייתה רב תרבותיות, גם במגוון הילדים וגם בבחירה מה רוצים ללמוד ואיך לבטא את עצמך. החשיפה גם הייתה במינון מוגבל. זה לא באמת כמו למצוא את עצמך בעולם חדש - זו הייתה טעימה".
מה דעתך בדיעבד על התיוג כמחוננת? האם כדאי לילדים חכמים שיסמנו אותם ככאלה כבר בגיל צעיר, והאם מסגרות מיוחדות הן מועילות?
"אני בעד, כי נוצרת לאדם ציפייה מעצמו. אם אני רוצה לשמור על הטייטל, אתאמץ יותר".
בתקופה הזו זידאן סלאלחה למדה גם קרטה.
זה היה מקובל?
"בישוב תייגו אותי כ’חנין הקרטיסטית - תיזהרו ממנה!’. ההורים שלי הם אלה שרשמו אותי לחוג, אבל הם רשמו אותי לכל מיני חוגים - קרטה, דרבוקה, אנגלית, כדורסל - ובזה נשארתי.
"זו תרבות שבונה משמעת עצמית ואת האישיות. בעיקר כאשר מתחילים מגיל צעיר. אדם מוצא את עצמו לבד מול האתגרים שלו. קרטה הוא היד הנקייה, בלי עזרים. הגעתי עד חגורה שחורה. ייצגתי את העמותה הישראלית לאומנויות לחימה באירופה, וזכיתי בגיל 12 במקום השני".
"אומרים: 'הם השתכנזו'"
בתיכון היא חזרה ללמוד בבית ג’אן. "זה התיכון הכי טוב בארץ בשנים האחרונות, עם אחוז הזכאות לבגרות הכי גבוה. אז הוא היה פחות. מי שהוביל את בית הספר למקום הזה הוא חמי - אבל זה לראיון שלו".
ידעת אז מה תרצי ללמוד?
"המשפחה דחפה לרפואה. לי זה נראה כמו רעיון טוב, כי חיפשתי את המגע עם האנשים. יצא שהגעתי במקום זאת ללימודי פסיכולוגיה וביולוגיה, כדי לשלב את העבודה עם אנשים יחד עם תחום המדעים. אחרי פרויקט מחקר בתחום הגנטיקה המולקולרית, הבנתי שאני אוהבת את המחקר. אהבתי את העובדה שמדובר במדע ממשי, מוחשי, לא כמו הפסיכולוגיה שהיא מדע לא מדויק ונתון לפרשנות. את התואר השני, כמו את הראשון, עשיתי באוניברסיטת חיפה. חקרתי את ההשפעה של גן מסוים על סרטן והייתה לי תחושה של תרומה".
המשפחה אז הייתה עדיין שותפה לשיקולים שלך?
"אז גרתי כבר במעונות, הייתי ברשות עצמי, וממילא הם נתנו לי את הכלים כדי שאעשה מה שאני רוצה, ולא משהו מסוים".
בסמסטר האחרון של התואר השני היא כבר החלה לעבוד בחברת BTG, ביוטכנולוגיה כללית, בבעלות תאגיד התרופות האירופאי פרינג. "בחברת תרופות יש משהו אצילי. וזו גם הייתה חברה גלובלית עם אופק מבטיח".
איפה גרת אז?
"אז כבר התחתנתי ובנינו בית בבית ג’אן, כמקובל. נהוג שהנשים נשארות בבית, בכפר, והגבר נוסע לעבוד היכן שצריך. אצלנו זה היה אחרת אבל את הבית צריך לבנות, אז בנינו.
"אבל אחד מהדברים שהפריעו לי לגבי הזוגיות של ההורים שלי, למשל, הוא שהם היו זוג רק בסופי שבוע, ואילו אני אמרתי שאני רוצה גם לגור איתו. הוא עובד במרכז, במקום שאי אפשר לדבר עליו כל-כך. החלטנו לגור בבאר יעקב".
בשכונה יהודית.
"כן. כל הסימנים העידו שזה הזמן לשבור את המוסכמות ולצאת מגבולות המקובל לצורך עבודה וסגנון חיים שמתאימים לי. אבל אנחנו פחות מעורבים בינתיים עם החברה היהודית במקום, כי נוסעים בכל סוף שבוע הביתה. עכשיו הבת שלי, ניסן, היא בת שלוש וחצי, ונחווה יותר את קהילת המקום בשנים הקרובות. מצד שני, אני לא רוצה שהיא תאבד את הקשר עם הערכים הדרוזיים, השפה, המנהגים. בגן יש קבלת שבת, היא אמורה להיות 'אמא של שבת'. זה טוב שהיא נחשפת אבל זה לא פשוט. באמצע השבוע ניסן מדברת עברית, ובסוף השבוע לא. אנחנו עדיין שומרים על האוכל המסורתי בבית - אבל לא אני מבשלת אותו, זה ההורים".
אתם הזוג הראשון מבית ג'אן שעשה את זה?
"כל החברות שלי נשארו בבית ג'אן, ופה בבאר יעקב או בסביבה אין דרוזים. ההורים והדודים אומרים כל הזמן, ‘מתי תחזרו? נעזור לכם’. אומרים ‘הם השתכנזו. יש להם רק ילדה אחת’. קשה להחזיק בית בלי עזרה באמצע השבוע כשהעבודה שלי גם מאתגרת ודורשת. לפעמים, כדי לפתור בעיה של יום אחד, היא נשארת אצל ההורים שלי שבוע שלם, כי המרחק הוא בין שעתיים וחצי לחמש שעות במקרה של תאונות".
העבודה בטח דורשת נסיעות. איך מגיבים בבית ג'אן לרעיון שאת מסתובבת בעולם?
"מזל שההורים שלי פתוחים. אם היינו צריכים לתת דין וחשבון לכל הקהילה, וואי, אני עושה הרבה דברים לא מקובלים. נשים דרוזיות דתיות לא אמורות להיות עם רישיון נהיגה, והנה אני אפילו לא רק נוסעת - אני גם טסה לבד".
ואת אכן דתייה?
"אני שומרת על הדברים ההגיוניים".
שהם?
"אנחנו דרוזים, לא מספרים. אני יכולה לומר שאני כן שומרת על צניעות".
60% נשים בהנהלה
BTG, שהוקמה בשנות ה-80, הייתה אחת מחברות הביוטכנולוגיה הראשונות והמבטיחות בישראל, ובשנות ה-2005 נמכרה לחברת פרינג שבסיסה בשוויץ. החברה מייצרת תרופות פוריות, הורמון גדילה, תרופה לכאבי מפרקים ועוד, וכל התרופות הללו נמכרות ברחבי העולם. מוצרי החברה כנראה מניבים לחברה-האם הכנסות של עשרות מיליוני דולרים בשנה.
"בתחילת הקריירה שלי בחברה עבדתי ביחידת התאים בתחום הפוריות. זה ריגוש בתור אישה לעבוד על דבר כזה, סיפוק אדיר. להיות אישה בהריון שם זו הרגשה מיוחדת מאוד. הרגשתי שאם אני עובדת שם כנראה שעשיתי הרבה דברים טובים בחיים והקארמה מחזירה לי.
"עכשיו אני מובילה פיילוטים של דיגיטליזציה של תהליכים בייצור. אז אם דיברנו על גיוון, אז עברתי מלעבוד מול מגוון ישראלים לעבודה גם מול שוויצרים, צרפתים, איטלקים, גרמנים. עובדים על הפרויקט הזה גם מול ארה"ב וצ’כיה. חוץ מהלוגיסטיקה של תיאום פגישה, תארי לעצמך את הבדלי התרבויות. למזלי, נחשפתי לתרבויות רבות וכך פיתחתי את היכולת לגשר על הפערים. זה גם מה שאני רוצה בשביל ניסן.
זידאן סלאלחה מספרת שההנהלת החברה מורכבת מ-60% נשים, וכי למרות הגודל והעובדה שהיא חלק מחברה גלובלית, החברה עצמה בכל זאת מרגישה משפחתית.
"חלק מהעבודה שלי היא עם אנשי הייצור שהם הלקוחות של המערכות שלי", היא מספרת. "הצורך הוא להנגיש לאנשים את המערכות האלה כדי שלא יהיה להם ‘בלוק’. הרי כולם מטמיעים טכנולוגיה בחיי היומיום שלהם. אם השינוי מונגש ומוסבר, בסוף אומרים 'איך לא עשינו את זה קודם'?.
"העבודה מול חו"ל נותנת לי גאווה", היא אומרת, "כי בסוף היום אני יודעת שעשיתי משהו. ייצגתי את עצמי, את העובדים, את BTG מתי שהיה צריך ואת החברה הגלובלית כשהיה צריך. אנחנו רוצים לשמר את הדרך הישראלית בתוך פרינג הבינלאומית, להוכיח כל הזמן את הכדאיות שלנו. פרינג עורכת לפעמים סקרים למדידת מחויבות עובדים, והישראלים מנצחים. גאוות היחידה שלנו משפיעה בצורה חיובית על הביצועים. אפשרויות הקידום הן רבות ומגוונות. אני לא חשבתי שאמצא את עצמי בניהול פרויקט כזה. גם רילוקיישן על הפרק".
מה יגידו אז בבית ג'אן?
"ינדו אותי (צוחקת). אבל אני יודעת שאני לא מייצגת רק את עצמי, אלא כל אישה דרוזית נועזת וחולמת שרוצה להתפתח. למי שמתלבטת - אני ממליצה לעשות את זה, ובגדול".