כשסא"ל מ' הייתה בתיכון, צה"ל הודיע שהוא מוותר על שירותיה בגלל מחזור גיוס גדול של בנות. אבל היא לא ויתרה, וכיום היא מפקדת יחידת השליטה בבור של חיל האוויר
"עמוס ומעניין" - בתשובה התמציתית הזאת סא"ל מ’ מסכמת עוד יום עבודה כמפקדת יחידת השליטה בבור של חיל האוויר, המקום שמנהל את רוב הפעילות של החיל.
בהיותו מרכז העצבים של חיל האוויר העסוק והעמוס בעולם, קל להניח שבמקום הזה יש רק מעט רגעים משעממים, וספק אם יש בנמצא עיתונאי שיתנגד להיות זבוב על אחד מקירותיו. "כאן מבוצע התכנון של הגיחה וכאן מתקבלות ההחלטות שקשורות אליה", מספרת המפקדת וממשיכה: "יחידת הבקרה שהיא זו שמדברת עם המטוסים שנמצאים באוויר ואני, שנמצאת ביחידת השליטה, מעבירים לאנשי הבקרה את ההנחיות המתאימות".
הרבה אדרנלין?
"מלא אדרנלין. זה להיות בלב העניינים, אין יום ואין לילה, המון מתח והרבה חדות בקבלת ההחלטות. לפעמים, אם אני קצת מתלוננת על הקצב הזה, בעלי מחזיר אותי לקרקע ומזכיר לי שאני מתה על זה. וזה נכון לגמרי".
מה את עושה שם, בעצם?
"מנהלת את שגרת הפעילות בבור, שזה אומר שאני ראש מוצב השליטה של חיל האוויר, מוצב שמאויש 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע, ובכל זמן נתון יש רמשל"ט שמקבל החלטות בכל ההקשרים הרלוונטיים, מהגנה על שמי המדינה והגנה אווירית כדי שהשמיים שלנו יהיו נקיים, ועד תקיפות ופעולות יזומות".
"את השירות התחלתי בהתנדבות"
כשחיל האוויר נלחם בו-זמנית בכמה חזיתות, קרובות ורחוקות, בבור שעליו מפקדת סא"ל מ’ יש מעט מאוד רגעים דלים: הימים שם חולפים מהר ומתחברים ללילות של עבודה עם עיניים טרוטות, ספלי הקפה מתרוקנים בזה אחר זה. למתח ולדריכות שמאפיינים את הפעילות שמתרחשת שם אין זכר בחיי השגרה השוקקים שמתקיימים מסביב, בלב תל אביב.
"יש דיסוננס גדול כשבאיזה יום בחודש יולי יוצאים מהבור כדי לחטוף כמה שעות שינה, ובחוץ אנשים חיים, הולכים לים, מבלים, ומהצד השני אני יודעת מה קורה בשמיים ומודעת למורכבות של כל מיני מצבים. כן, זה מצב שמייצר איזה משברון קטן", היא אומרת.
היא בת 36. את רביב, שלו היא נשואה בתשע השנים האחרונות, היא הכירה במסגרת שירותם המשותף בחיל האוויר, היא במגוון תפקידים ביחידה לבקרה אווירית והוא טייס. כיום הוא מנהל חברת סטארט-אפ. הם גרים במושב בדרום והורים לשלושה ילדים (9, 7 ו-3.5).
את ילדותה היא עברה בקצרין שברמת הגולן, אך לדבריה את המרחבים המוריקים שמקיפים את המושב הדרומי שבו היא גרה כיום היא מעדיפה על-פני אלה שראתה בילדותה.
לשורות הצבא היא התגייסה בשנת 2000, לא בלי מאבק אישי מצדה: "באותה השנה היה מחזור גיוס גדול מאוד של בנות והצבא החליט שהוא לא מחייב גיוס, כך שאחרי ההתייצבות בצו הראשון קיבלתי מכתב שבו רשויות הצבא הודו לי על נכונותי להתגייס - אבל שאין צורך".
קצת מעליב, לא?
"הרגשתי עלובה מאוד. חלום חיי היה להתגייס לצבא ופתאום אומרים ‘תודה, אבל לא תודה’. בדיעבד תחקרתי את הנושא ומצאתי שבאמת הייתה החלטה כזאת, לא לגייס בנות כי יש יותר מדי ואין מה לעשות איתן. באותו הזמן לא הייתי מוכנה לקבל את ה’לא’ הזה ומיהרתי ללשכת הגיוס בטבריה ואמרתי לקצין הראשון שראיתי שם שאין דבר כזה שאני לא מתגייסת. ניסו לשכנע אותי שאני לא חייבת, התעקשתי, והמוצא היה שאתגייס לקורס קדם צבאי של ארבעה חודשים להכשרה של מש"קי בקרה אווירית. כך יצא שאת השירות הצבאי שלי התחלתי בארבעה חודשים של התנדבות".
את הקורס היא עברה בהצלחה, הוצבה ביחידה לבקרה אווירית בהר מירון ו"האקשן" הזה קסם לה: "אהבתי את זה והחלטתי שאני רוצה לצאת משם לקצונה", היא מספרת.
מה אהבת בזה?
"אהבתי את זה שמדובר בסוג התפקיד שיש בו השפעה ישירה בין מה שאני עושה לבין ביטחון המדינה. חווים שם את הקשר הישיר בין הפעילות לבין הביטחון. זה להזניק מטוסים, לבקר ולהנחות אותם, לקבל החלטות. זה היה בתקופת מלחמת המפרץ השנייה, העבודה שלנו הייתה במעגלים הרחוקים והייתי חלק ממנה. זה סיפוק אדיר".
המתח הפך לשגרה
הזמן עובר מהר כשמעניין: מ' יצאה לקורס קצינים, חזרה ליחידת הבקרה האווירית, עברה בין תפקידים והייתה בטוחה שכל תפקיד שהיא עושה - יהיה שיא העניין והריגוש, רק כדי לגלות כמה שנים מאוחר יותר שלפניה תפקידים מעניינים אחרים. "אחרי שחתמתי על תוכנית שירות, הצטרפתי לטייסת ההקמה של יחידה לבקרה אווירית מוטסת, שתפקידה להביא את יכולות הבקרה מהבור לכל מקום בעצם, מעין 'בור מעופף'".
לאחר מכן היא יצאה לתקופת לימודים, למדה הנדסה, תעשייה וניהול בשנקר, וכששבה לחיל האוויר, הרוסים כבר נכנסו לאזורנו כשברקע מלחמת האזרחים המדממת בסוריה.
ואז מול העיניים מתהווה לך מציאות חדשה, מורכבת ומגבילה מאוד. לא?
"על זה אני לא יכולה לדבר".
איך הייתה השנה האחרונה בתפקיד?
"אינטנסיבית".
ואני מניח שמורכבת מאוד.
"כן. בפרספקטיבה של 18 שנה בחיל האוויר אז אפשר לומר שרמת המורכבות עלתה מאוד-מאוד-מאוד".
מה למשל?
"אנחנו כבר לא נלחמים מול מדינות, יש המון שחקנים בכל המרחב וזה משפיע מאוד על תהליכי קבלת ההחלטות והאינטימיות שבה מנהלים את הדברים וצריך לעשות אותם בצורה מאוד מהודקת. המורכבות הגדולה באה לידי ביטוי כשכל תהליך קבלת ההחלטות ברמה הטקטית יכול להשפיע באיזה אופן ברמה האסטרטגית".
זה מתח עצום.
"מתרגלים אליו, ואני כבר במצב שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו. אבל אנחנו יצורים סתגלניים ומבחינתי זאת כבר שגרת חיים. לפעמים אני מוצאת את עצמי מקבלת איזה עשר החלטות בשעה ואחת יותר חשובה ודחופה מהשנייה".
מהצד השני קשה לי לדמיין אותך מכינה מצגות לאיזו ישיבת בוקר.
"אם תיתן לי עכשיו להכין מצגת, אני מניחה שתהיה לי בעיה".
ספרי לי על רגע של שיא בתפקיד.
"אני לא יכולה".
משהו קטן.
"היו אירועים שהתפתחתי בהם במסגרת תהליכי קבלת ההחלטות שלי, אבל אני באמת לא יכולה להיכנס לפרטים. היו גם הרבה רגעים מכוננים מבחינתי וגם עליהם אני לא יכולה לפרט".
אז מה כן?
"זאת זכות גדולה מאוד לעשות את התפקיד הזה, ואני מתעוררת אליו בכל בוקר מאושרת".