לפרנסתי עבדתי כמטפלת של ילדי הקונסול הקנייתי בישראל וגרתי בביתו. לא אהבתי את זה, אבל לא הייתה לי אפשרות אחרת. בשנתיים הראשונות אשתו לא הייתה כאן, אז הייתי לבד עם הילדים רוב הזמן. כשהלכתי איתם לפארק, ראיתי אנשים רצים ברחובות, ואמרתי, גם אני יכולה. כשעובדי שגרירות קניה השתתפו במירוץ תל אביב, ביקשו שגם אני אבוא. בלי שהתאמנתי בכלל קודם לכן רצתי את המסלול ב־47 דקות.
כאשר אשת הקונסול חזרה לישראל, היה לי קצת יותר זמן, והתחלתי לעשות ג'וגינג, רק בשביל הכיף. הייתי רצה מהבית לפארק הרצליה, שם הם גרו אז. זה לא רחוק. המאמן מוטי מזרחי אימן שם את הקבוצה שלו. הוא ראה אותי רצה שם במקרה. הוא אמר, את מוכשרת, והזמין אותי לרוץ עם הקבוצה שלו. רצתי איתם כשיכולתי, אבל לא תמיד היה לי זמן. באותו הזמן לא הבנתי את זה, אבל זה שינה את חיי.
עם הזמן והאימונים מוטי אמר לי, את יכולה יותר, ועברתי לאימונים מקצועיים. עדיין עבדתי בבית הקונסול, אז לא תמיד יכולתי לבוא. הקבוצה התאמנה בבוקר מוקדם או בווינגייט, ואני הייתי צריכה להוציא את הילדים לבית הספר. אז שאלתי את דן סלפטר (שהיה אז בתחילת דרכו כמאמן) אם אני יכולה להצטרף אליו, לריצות שלו. הוא הסכים. התחלנו לרוץ יחד, והתאהבנו.
באותה התקופה, 2013, הסתיים תפקידו של הקונסול בישראל, והייתי צריכה לחזור לקניה. חזרתי עם דן כדי לחכות לאשרה ורק אחרי ארבעה חודשים אפשרו לי לחזור לפה. בסוף 2014 נולד בישראל בננו רוי. האשרה כבר הושגה, אבל הבנו שאוכל לקבל אזרחות ישראלית אם אגיע לסטנדרט אולימפי.
ראיתי שהקריטריון האולימפי למרתון קל יותר מאשר הקריטריון ל־10,000 מטר, והתחלתי לחתור אליו. זה היה קשה. התאמנתי כשבני עדיין תינוק. שבוע לפני מרתון ברלין (הניסיון הראשון לעמוד בקריטריון האולימפי) הוא חלה, ואני נדבקתי ממנו, רצתי חולה והפסקתי אחרי 18 ק"מ.
למרתון טבריה (ינואר 2016) הגעתי בכושר, אבל ירד גשם כל הזמן, וקרוב לסיום (ק"מ 39) התמוטטתי ומצאתי את עצמי בבית חולים עם היפותרמיה קשה. חודש אחר כך, במרתון תל אביב, השגתי את הקריטריון האולימפי, קיבלתי את האזרחות ונסענו לאולימפיאדת ריו.
אבל בתקופה ההיא עוד הנקתי, היה לי לחץ בחזה ומאוד כאב לי, והייתי צריכה להפסיק. אבל שום דבר מכל אלה לא שבר אותי. בהמשך התחלתי להרגיש טוב, וגם התוצאות התחילו להגיע".
והתוצאות שלך מאז אכן מדהימות. אליפות אירופה ב-10,000 מטר, ולאחר שלא סיימת את אליפות העולם במרתון בדוחא בשל החום הקשה - פיצית בגדול במקום ראשון במרתון טוקיו. מה אתלטים צריכים ללמוד מהסיפור שלך?
"דן מאמן קבוצה של יותר מעשרה אתלטים צעירים, חלקם יוצאי אתיופיה וחלקם לא, ואני מתאמנת בקבוצה הזאת. הם אומרים לי שאני נותנת להם השראה. אני מתאמנת איתם לפעמים, וכשהם רוצים להפסיק, אני מעודדת אותם להמשיך ואומרת להם, אתם צריכים להישאר חזקים גם אם אתם מרגישים עייפים או מיואשים. שום דבר לא בא בקלות, צריך לעבוד. אבל תאמינו בעצמכם ובמה שאתם עושים. ההתחלה היא קשה, אבל הסוף הוא מתוק".
ומה בעתיד?
"אני רוצה להמשיך לרוץ עד שהגוף יפסיק אותי, ולהיות שמחה שאני מהווה השראה לספורטאים צעירים בישראל".הסתר