שלוש שנים אחרי העלייה הנוראית שלנו מאתיופיה, דרך סודאן, גרנו במרכז קליטה במבשרת ציון. הייתי תלמיד בכיתה ג' בבית ספר ברמת אשכול בירושלים, עם המון אמביציה להצליח, לא רק חברתית אלא גם לימודית. ההורים שלי, שרה ומקונן, הם באמת זן נדיר - בטח בקהילה האתיופית שהיא שמרנית במהותה. למרות שהם היו בתהליך התאקלמות ובקושי שלטו בעברית, הם האמינו ב'חנוך לנער על פי דרכו'.
הצג עוד
אז, בכיתה ג', קרתה הטרגדיה - או כך זה נראה בעיניי. באמצע משחק בחצר בית הספר עם חברים שברתי את יד ימין, היד שבה אני כותב. זה היה שבר מורכב שלקח לו חודשיים להתאחות. בן מהגרים, עם שפה חדשה, שמתאמץ להצליח - והכלי הכמעט עיקרי שלו, הכתיבה, הולך לאיבוד. נחרדתי מהמחשבה שאפתח פער, שאשאר מאחור.
המחנכת שלי, יהודית ספרבי, ראתה את נשמתי, הבינה מה עובר עליי. היא דיברה עם ההורים שלי ויחד הם חשבו איך מייצרים מכניזם שירכך את השלכות השבר, כדי שלא אצבור פערים, וככה נוצרה התוכנית לעזור לי.
ההורים שלי לקחו אותי לשיחה ואמרו, אתה הרי אוהב אתגרים, כעת האתגר הוא ללמוד לכתוב ביד שמאל. אני זוכר את עצמי יושב ערבים שלמים עם אבא שלי, שהיה פחות או יותר ברמת הכתיבה שלי, ושנינו כותבים ביד שמאל. אחרי שבועיים הוא הביא לי מהוצאת כתר, שבה עבד, 16 כרכים מאנציקלופדיה בריטניקה, ואמר: תקרא, זה חומר של גדולים. ככה תפצה על הפער בלימודים.
המחנכת שלי נתנה לאחי, אמרה יפת, חומרים של כיתות ד', ה', ו', והוא היה יושב ומלמד אותי. אחרי שהחלמתי, לא רק שלא ירדתי בציונים, הייתי צעד לפני הכיתה שלי, ובסוף כיתה ה' קפצתי ל־ז'.
מאז עליתי על מסלול של מצוינות והתקבלתי לישיבת אור עציון. ככה יצא שעולה חדש, בן מהגרים, שחושב שהעולם קרס כי נשברה לו היד, דווקא מקבל דחיפה קדימה בזכות מערך של הורים, אח ומורה. הסתר