באותו הזמן, כשנה לאחר האירוע המוחי, נמנעתי מלדבר על הצרכים שלי. למעשה, אפילו לא העזתי לחשוב שיש לי כאלו. למרות שסביבי רבים העלו את העניין מתוך דאגה כנה לרווחתי, לא הרגשתי שהם יכולים לראות את הדברים מנקודת מבטי. אבל גולדשטיין הבהירה לי די מההתחלה: אני אומנם עובדת סוציאלית, אבל אני גם בת זוג של נכה.
יש קטע כזה עם נכים ובני משפחותיהם: זה לא שאנחנו לא מכבדים אנשי מקצוע, אבל בין המלצה מרופא לבין המלצה מנכה אנחנו נקנה בדרך כלל את זו שהגיעה מהנכה. איזו תחושת "זר לא יבין" אופפת את עולמנו. הבאתם לנו איש מקצוע שגם חווה את החוויה על בשרו? זה כבר בול בפוני. את מה שיש לו למכור נקנה על בליינד.
אנשי מקצוע שגם חוו את החוויה של המטופל על בשרם לא בהכרח זהירים יותר בבואם לטפל בבעיה, אולי אפילו להפך. הם יכולים להרשות לעצמם להיות כנים וישירים ולדלג בשדה המוקשים הרגשי כמו היה שדה חרציות. כך, למשל, כשהודעתי לגולדשטיין שלעולם לא אעזוב את בן זוגי, היא פסקה: יקירתי, בחיים אל תתחייבי איך תרגישי מחר. מותר לך תמיד לשנות את דעתך. כשערכה רשימה של צרכים עתידיים היא הקשתה: ומה עם מימון לחופשה שלך? ומה עם עזרה עבורך גם בסופי שבוע? ואולי גם טיפול רגשי?
התרגלנו שכשאדם חולה, המשפחה, החברים ואנשי המקצוע נרתמים מיד לעזור לו, אבל מי עוזר להם? איפה הצרכים שלהם בסיפור? גולדשטיין הייתה הראשונה שהציבה מולי משנה סדורה ופרקטיקה בנושא. לא מעט בזכות המפגש שלה הבנתי שהיכולת לראות את הצרכים של כל הקבוצה - החולה ובני ביתו - לעולם לא יכולה להיות מקצועית נטו או חווייתית בלבד, היא חייבת לשלב את שתי ההתבוננויות. המודל של החברה שהקמתי, חמ"ל בר גפן, הוא תוצאה כמעט ישירה של המפגש הזה.
בכל פעם שיושבת מולי בת זוג של חולה שנמצאת בתחילת התהליך, אני שומעת את מי שהייתי כשנפגשתי לראשונה עם גינה מדברת מגרונה. לא תמיד בלי דמעות, אבל תמיד בפסקנות אני מבשרת לה: מותר לך תמיד לשנות את דעתך.הסתר