אימפקט אחריות תאגידית
איור: שרון שפיץ

איור: שרון שפיץ

פייק או בשורה: מסך העשן של האחריות התאגידית

מונח האחריות התאגידית מאומץ בחדווה על ידי חברות הענק, עובדיהן, הצרכנים והמשקיעים - כולם עושים טוב. אבל "אחריות תאגידית" הוא מונח מזויף ממש כמו "משפחת העובדים של התאגיד". טובת התאגיד קודמת לטובתו של כל גורם אחר. שום תאגיד, בצדק, לא מוכן להתאבד למען טובת הכלל

13.10.2021 | יונתן שם־אור

שרי אריסון טוענת שכולנו מחוברים. ולכן, אם אתה עושה טוב - זה מטייב את האורגן הקוסמי הגדול שכולנו חלק ממנו. אין טוב קטן, היא מסבירה, כי הכל משפיע. אפשר ללגלג על נביאי הטוב שמטיפים להמוני העניים ופשוטי העם מחצר ארמונות הזהב שלהם במקום פשוט לחלק את מה שיש להם, אבל שרי שונה מכל גורו אחר עם ארמון ומכוניות פאר. היא לא מבקשת כסף ממאמיניה. היא התורמת הגדולה ביותר בארץ. היא באמת ובתמים רוצה טוב. היא באמת מאמינה במה שהיא מטיפה לו. איכשהו, את הטוב הזה לא הצליחה להנחיל לתאגידים שלה. לאט־לאט היא נפטרת מהאחזקות שלה. בבנק הפועלים היא כבר לא בעלת הבית. אולי הבינה שיש סתירה מבנית בין טובת העולם ועולם התאגידים. אולי לא האמינה ביכולת של הפנמת עקרונות האחריות התאגידית. היא בחוץ.

המרדף אחר גביע הגלידה הקדוש

כאשר הגברת אנורדה מיטל, יושבת ראש הדירקטוריון של בן אנד ג'ריס בחברת יוניליוור, הלהיטה את הרשתות ואת התקשורת בהחלטה על איסור מכירת הגביעים האלה בשטחי הגדה, היא מימשה גם את מה שהחברות אוהבות לכנות "הפילוסופיה שלנו". היא מימשה בהצלפת שוט החרם את הערכים השולטים היום בשיח של התאגידים הגדולים.

בן אנד ג'ריס לא יכולה לשלוח צבא כדי "לשחרר את עזה ולסיים את האפרטהייד במקומות הכבושים". כל מה שיש לה זה גלידה, ויושבת ראש תומכת פלסטין שלוחמת בישראל. לפני כמה שנים הוציאה מיטל גלידה בשם 'פקאן רזיסט' לכבוד החברה הטובה שלה, לינדה סרסור, פעילת זכויות ופמיניסטית עוטת חיג'אב, פלסטינית במקורה. היא טוענת כי פמיניזם אמיתי מוכרח להכיל נשים שבוחרות להצהיר על נאמנות לדת שבאופן אינהרנטי מציבה את האישה מתחת לגבר, ולהקיא מתוכו יהודיות שתומכות בישראל. כמו בסרט 'הלהקה', בן אנד ג'ריס מטיחה על הפנים של הרעים גביעים של חלב מעובד. באוסטרליה, למשל, היא הפסיקה למכור בחנויות שלה גביעים עם כמה כדורי גלידה בעלי טעם זהה. אם אתם רוצים שני וניל על קונוס, הודיעה בן אנד ג'ריס לאוסטרלים, תנו להומואים להתחתן.


טרלולי הפוליטיקלי קורקט גלשו מזמן מלהט הסטודנטים בקפה טאטה בכיכר הרווארד אל העולם האמיתי, אל מרחבי הבורסה, אל הקרנות הגדולות, אל שפת המשקיעים, אל הדוחות הרבעוניים של החברות. לתאגידים אין צבא. הם לא זקוקים לו. 56% מהעסקים באמריקה כבר שייכים לתאגידים. הכיבוש מתפשט, משנה לשנה. התאגידים גדלים ומתנפחים כל הזמן. התקשורת מבוהלת ומבהילה. הדור הצעיר של הליברלים במערב מסמן אותם כאויבים. הם מפחידים בעצם גודלם. מערכת ההגנה שלהם היא הפנמת מדיניות חדשה. אל תפחדו ממני, הענק בגן אומר לילדי המילניום שרועדים מעבר לחומה, בואו נשחק יחד. משחק נפלא. יותר מפורטנייט. קוראים לו "אחריות תאגידית". מודדים מערך שלם של פעולות, לא רק הצהרות. זה מתוגמל.

אין היום שום תאגיד גדול שיכול לוותר על מיקום טוב באינדקס ה־ESG (Environmental, Social, and Corporate Governance), כולם מחפשים את סמנכ"ל ה־CSR (אחריות חברתית תאגידית) שגם יקדם אותם באינדקס ועל הדרך יציג את התאגיד באור חיובי. בחברות הגדולות, בעיקר בחברות ההיי־טק, זה לא סתם עניין של יחסי ציבור. עובדים טובים - והיום זה השוק שלהם, לא של המעבידים - יושפעו פחות משולחן ביליארד בקפטריית החינם ויותר מהדרך שבה מקום העבודה שלהם משתלב עם המגמות הנכונות.

גוגל מדווחת על גבי מסך הבית שלה שהיא משתמשת ב־100% אנרגיה מתחדשת ומתחייבת על אפס פליטת פחמן עד סוף העשור. יפה מאוד. מצד שני היא לא מספרת כי חסמה איזשהו גורם מזהם. חברות נפט, כריית מטבעות הקריפטו שצורכת אנרגיה כמו מדינה גדולה, מפעלים וחנויות שמשלמים הרבה מתחת לשכר מינימום, תעשיית הפורנו וההימורים, חנויות נשק - כל מה שיעלה בדעתך. השוק העולמי פתוח לכולם. גוגל גם לא אומרת מה בדעתה לעשות כדי לא להרוס עד הסוף את כל עולם התקשורת אחרי ששדדה ממנו את כל הפרסומות וריסקה אותו לחתיכות. גוגל לבדה בלעה בשנה האחרונה 150 מיליארד דולר, 30% מעוגת הפרסום העולמית. יחד עם פייסבוק (24%) זה יותר ממחצית השוק, ובתוספת אמזון ועוד חברה או שתיים נותרו רק אחוזים בודדים לתקשורת הגוועת של העולם. גוגל, בדיוק כמו פייסבוק או אמזון, גם לא מספרת על תכנוני המס המופלאים שלה. איך כמעט כל הרווח נותר אצלה בקופה. מה זה חשוב. עכשיו יש משבר אקלים. עכשיו מדברים פחמן.

צילום: Shutterstock, Alvin Gacusan

להעיף את פייסבוק - ואז מה?

חברת הדירוג העוצמתית S&P מפרסמת מדי שנה את רשימת החברות המומלצות שעונות על דרישות הסביבה־חברה־אחריות. האינדקס נבנה בעזרת תשובות ל־45 שאלות מפורטות שהחברות מחזירות לאנליסטים של חברת הדירוג. יש קריטריונים שמודדים יחס לעובדים, גיוון המועסקים, ניצול אנרגיות מתחלפות וחלופיות, מעורבות בקהילה, מפעלים וולונטריים בעלי ערך ממשי, ועוד, ועוד, ועוד. זה שוק מתפתח וחשוב. יש קרנות וחברות השקעה שמתמחות בחברות המקיימות אחריות חברתית ברמה גבוהה. כולם רוצים להיות בצמרת של רשימת האינדקס היוקרתית.


צילום: מתוך האינטסגרם של מארק צוקרברג

לפני שנתיים בעטו משם את פייסבוק. בגלל חוסר שקיפות, הטיות, פייק, ועוד כל מיני דברים שהם כבר ממש לא־לא בעידן ה־CC - Corporately Correct, תקינות תאגידית. כשהעיפו את פייסבוק, שווי השוק שלה היה כ־500 מיליארד דולר. היום, אחרי המכה, השווי שלה כבר הוכפל וחצה את הטריליון.

אז מה, זה לא באמת חשוב? תלוי למי. אם לפייסבוק הייתה מתחרה ממשית בשוק, קרוב לוודאי שהיינו רואים נדידת משתמשים גדולה והתרסקות המניה. אבל פייסבוק היא כמו הגורילה העצום מהבדיחה. איפה הוא ישן בלילה? איפה שבא לו. חברות פחות דומיננטיות בוודאי רגישות לדימוי. בתקשורת אולי לא מפרגנים לתאגידים שמגלים אכפתיות ורגישות - פרגון זה לא העסק שלנו - אבל היא מתנפלת על אלה שמועדים. וחברה מותקפת זו חברה שחוטפת בבורסה. מהיום למחר.

מועצות המנהלים של התאגידים מביטות על המשקיעים הגדולים, הקרנות, והם יודעים היטב מהו החתך החברתי שם. כל שנה בוגרים נוספים של הפקולטות לכלכלה וניהול מצטרפים לצמרות, טעונים בכל הקורסים שלקחו בנושא. כבר בשליש הראשון של השנה הראשונה בלימודי המינהל בהרווארד הסטודנטים נדרשים ללמוד על הנהגה נכונה ואנושית בתוך ארגון. בסמסטר השני הם כבר טוחנים את המבוא לאחריות תאגידית. זה הסילבוס. קורסי חובה.

אנחנו יכולים לגחך על הליברלים האמריקאים. על המרחב המוגן שהמיעוטים שם דורשים ומקבלים בקמפוסים - שזו בעצם דרך לסתימת פיות. על השפה החדשה שמוחקת ביטויים ומילים מהמילון. אנחנו יכולים להתפלא על המחלוקת העצומה שתמיד מסעירה את בתי הספר, מה זכותו של החקרן מקהילת LGBTQIA להחליף את חדרי השירותים בין הבנים לבנות לפי התחושה שלו/שלה באותו יום . אפשר לגחך על ביטול ייחוס ההיריון לנשים בלבד כי מי קבע שרק נקבה יולדת. גם לטרנסג'נדר הגברי מותר להפעיל את הרחם שנותר לו בגוף בלי שזה משנה את המגדר שבנפש. אנחנו יכולים לתפוס את הראש בגלל ההחלטה של משרד החינוך באורגון לבטל את לימודי המתמטיקה במתכונת הנוכחית. זו מתמטיקה גזענית, טוען המנשר, היא מנציחה את העליונות הלבנה. מי אמר שלמשוואה יש רק פתרון אחד? המורים הונחו לאפשר לתלמידים להציג כל פתרון שנראה להם. כל אחד והאמת שלו. כל תרבות וסולם הערכים שלה, ואין תרבות אחת נעלה על חברתה. מורשת תיפוף הטמטם ליד מדורת הגריל האנושי שעשו מהמיסיונר האומלל לא נחותה במאומה מסימפוניות של מוצרט, שייקספיר, ניוטון ואיינשטיין.

תגחכו עליהם - כמו שביל מאהר, הליברל השפוי האחרון באמריקה, עושה מדי שבוע - אבל הם צבא התאגידים החדש. הם אמורים לשמר את אורח החיים שבנינו לעצמנו מאז המהפכה התעשייתית, ולשמור עליו. המילה החשובה ביותר במונח "אחריות תאגידית" היא "תאגיד". עכשיו הוא נלחם ככה על המשך חייו בעולם. עם נשק האחריות התאגידית.

אנחנו צורכים והפלנטה צורחת

משוואת הקיימות פשוטה מאוד. מספר האנשים כפול החתימה האקולוגית של כל פרט. ככל שצורכים יותר, החתימה עמוקה יותר ונצרבת בבשר הפלנטה. פליטות הפחמן הדו־חמצני, התמעטות היערות, זיהום האוקיינוסים, האדמה והאוויר, הכחדת מינים, בירוא יערות הגשם, ומעל הכל - התחממות כדור הארץ שגורמת לו להזיע מרוב מאמץ להמשיך לחיות. זה מדיד. כמו בבדיקות של קופת חולים, כאשר הכוכבית הקטנה בתוך הטווחים - זה מצוין. אם היא מעט חורגת למעלה, מקווים להתגבר בעזרת שינוי קל באורח החיים. קצת ספורט, תזונה נכונה, מרגוע לנפש. כאשר היא ממש רחוקה מהטווח חייבים אמצעי חירום.

זה מצב חירום. רוב מוחלט של אנשי המדע בעולם אומרים שזו התוצאה. המערכת האקולוגית של הפלנטה מתמוטטת, ואנחנו, בני האדם, אחראים. הצריכה הגוברת שלנו מוציאה מהכדור את האוויר, ותכף נהיה כמו בלון יום הולדת מת. מה עושים? אחת משתיים. צורכים כמו קודם, אבל הרבה פחות אנשים משתתפים במשחק. מקטינים באופן מיידי את האוכלוסייה. זה, אומרים בצבאות הקונספירציה ברשת, בדיוק מה שעושים עם החיסונים האלה. לשם כך יוצרו. הבעיה עם הטיעון הזה היא כשל לוגי בסיסי. תאגידי הרשע שזוממים לחסל מחצית מהאנושות נתקפו במחלת האלטרואיזם הטוטאלי? למי ימכרו אם הקונים מתו?

הדרך השנייה לטפל במשוואה שהתפרעה ולהחזיר את הכוכבית לתוך הסוגריים היא בהפחתת עוצמת החתימה הדיגיטלית על הפלנטה. בהפחתת צריכה, שינוי המוצרים הנרכשים, או גם וגם. זו דרך הגיונית. אבל הימין השמרן מבטל את החתימה הזאת כעוד קשקוש של הליברלים המחורבנים האלה. הם מכניסים אלינו מהגרים, אומרים שאסור כבר לתת מחמאה קטנה לאישה בעבודה, ועכשיו מבלבלים את המוח עם האקלים שלהם. הוגה הדעות המוביל של המחנה, שהמליץ על טיפול באין־מגפת־הקורונה באמצעות שתיית אקונומיקה, רטן בערב חורפי במיוחד עם סופת שלג עצומה. איפה התחממות כדור הארץ שהבטיחו לנו. אבל לא רק הם חושבים שצעקות השבר של גרטה טונברי הן הגזמה ילדותית. כן, יש שינוי מגמה, אבל מתקנים. הנה, כבר שמים פאנלים סולריים על הגגות, פורשים טורבינות, ואני אפילו שוקל לקנות טסלה, אם תבטיחו לי שאוכל לנסוע לאילת וחזרה בלי לטעון את הסוללה. שום דבר לא קורה בן־לילה. הבורות תמיד הייתה שמיכת פוך נעימה להתעטף בה ולהירגע בלילות סופה. אסונות ענק קורים מהר מאוד. לעיתים רבות כהרף עין.

גרטה טונברי / צילום: מתוך האינסטגרם של גרטה טונברי

מה עושים? אם נשנה את תרבות הצריכה שלנו, נרסק את הכלכלה. היא כל כך מהותית לנו, הצריכה, עד שבשנות הקורונה הממשלות הזרימו טריליונים להמונים פשוט כדי שימשיכו לחיות כמו קודם. שהתאגידים לא ימותו. הצריכה שלך היא האוכל שלהם. אם ננכה קצת נזירים, קומץ חברי כתות דתיות נוסח האמיש וכמה מתחזים מפרדס חנה וכליל שממחזרים קומפוסט וקונים יד שנייה, עולם התאגידים לא רק רוצה שתצרוך. זה לא מספיק לו. הוא חייב שתצרוך עוד. התאגיד חייב לגדול. תאגיד שלא צומח נועד לכיליון. התאגידים, ברובם המכריע, נסחרים בבורסות שמודדות אותם על סמך הערכות הגידול שלהם בעתיד הקרוב.

תאגיד יודע לגדול בכמה דרכים. הרחבת מגוון המוצרים שהוא מציע, הגברת הביקושים למוצרים קיימים ובליעת חברות אחרות. העיקר שתצרוך עוד. הפועלים שלהם הם אנחנו. כורי הפחם של המאה שעברה קיבלו את השכר בתלושי קנייה בחנות החברה. היום זה קצת יותר מתוחכם, אבל העיקרון נותר. מה שהשתנה הוא כמות התלושים. היום מקבלים הרבה יותר, כדי שנוכל לצרוך יותר. מעמדות הפועלים הפכו למעמד ביניים. כולם צורכים הרבה מעבר לקיום הבסיסי. כולם משפרים כל הזמן. כולם מצייתים לפרסומות שאומרות להם "להתקדם" למקרר החדש, למזגן, למכונית. כולם אוכלים נהדר. כולם מתלבטים בין 100 סוגי אטריות, סליחה, פסטה, על המדף. אנחנו צורכים והפלנטה צורחת.

קללת הערפד התאגידי

התאגידים מנוהלים בידי אנשים נבונים מאוד. הם חשים היטב בכיוון הצייטגייסט, רוח התקופה. התעשרות, כשלעצמה, עדיין נערצת מאוד, אבל היא מוכרחה להגיע באריזה שונה. אז הם מחבקים את מטורללי הרווארד. הם יודעים שלוחמי האקלים מברקלי או פרינסטון לא חולמים לנסוע בכרכרות או להגיע לעבודה ברגל. את 10,000 הצעדים היומיים שלהם הם עושים בבגדים ממותגים במכון הכושר או בפארק. הם רוצים עולם טוב יותר. שבילי אופניים במתחם העבודה, גגות של פאנלים שמספקים שם אנרגיה ירוקה. קירות של גידולים שהולכים אל המסעדה הטבעונית והאורגנית. המון פרצופים מגוונים במסדרונות. חדרי שירותים נטולי שלט. כמו בבית. הם אוהבים לדעת שהתאגיד שלהם לא משתף פעולה עם משטרים דכאניים. ואף אחת שם לא שמעה מעולם שהיא נראית טוב, כי מי מעז להפר את חוקי החיזור החדשים: שומרים על הפה במשרד, ושולחים תמונות של איברי מין וטינופי לשון רק אחרי אישור של מאץ' בטינדר. הם הדור המעורב. האכפתי. שומרי הפלנטה וזכויות האדם שידאגו לשים במקום המיחזור המתאים את האייפון מהשנה שעברה אחרי שעמדו כל הלילה בתור כדי לקבל את הדגם החדש.

האחריות התאגידית מייצרת שפה שונה. בעולם הפוליטיקלי קורקט השפה היא המכשיר העיקרי שבעזרתו משנים את המחשבה, ואיתה את הפעולה. גם אם אינך מאמין, שינון המילים והמושגים כבר יכניס אותך למוד פעולה מסוים, כמו שכל הדתות עושות בהצלחה כבר 2,000 שנה. אם תתרגל לחשוב על טביעת הרגל האקולוגית שלך, וממש תרגיש איך אתה דורך ומועך בגסות את הפלנטה, בסוף תפסיק.

אבל שום תאגיד לא ייתפס במסע פרסום שימליץ לאנשים שכבר רכשו את המוצר לא להתנפל על הדגם החדש, כי הישן מספיק טוב. שום תאגיד לא יֵצא בהכרזה שהגיע למסקנה כי למעשה בכלל אין שום צורך בדגם חדש, הקיים טוב מספיק לתמיד. האחרון שדיבר ככה, הנרי פורד, כמעט ופשט את הרגל בגלל מתחרים שגיוונו, עד שנאלץ להפסיק לשווק את המודל טי בשנת 1927. תאגידים הם תוצר של החברה הקפיטליסטית, שאיננה רק הדרך המועדפת על החברות והמדינות, מסין ועד ארצות הברית, אלא גם זו ההולמת ביותר את טבע האדם.

מונח האחריות התאגידית מאומץ בחדווה על ידי חברות הענק, עובדיהן, הצרכנים והמשקיעים. עושים טוב. אבל "אחריות תאגידית" הוא מונח מזויף כמו ש"משפחת העובדים של התאגיד" הוא שקר. התאגיד הוא הערפד המאוהב של סטינג שמשוטט בליל הירח ברחוב בורבון מתחת לחלון של הנערה היפה ומתייסר על גורלו. אני מוכרח לאהוב את מה שאני משמיד ולהשמיד את מי שאני אוהב. הערפד התאגידי אוהב את הפלנטה כמו כולם, אבל הוא זקוק לדם שלה כדי לחיות.

סיפורו של קיוסקאי בעולם תאגידי | אפילוג

מונחים חדשים הוזרקו לעולם הכלכלה התאגידית. "השורה התחתונה" הוחלפה ב"שלוש שורות תחתונות" (TBL). גם רווח רגיל, גם סביבה, גם חברה. הרכיבים האלה מכומתים ומוכנסים לפעמים להערכות השווי של החברה, אבל גם זה, כמובן, לא מייתר את הצורך בגידול המתמיד. זה רק מטשטש אותו. התאגיד חזק מהאנשים שמנהלים אותו או עובדים בו. טובת התאגיד קודמת לטובתו של כל גורם אחר. שום תאגיד, בצדק, לא מוכן להתאבד למען טובת הכלל.

התאגיד לא אמור לשמור על הציבור, ואפילו לא על הפלנטה. זה לא התפקיד שלו. לשם כך, בדיוק, יש מבנה־על, כולל, שנועד לעבוד למען האינטרס הכללי. גם בניגוד לרצון של כל פרט ופרט. אם המיסים היו עניין וולונטרי וכל אדם היה נותן לקופה הציבורית כמה שמתחשק לו, לא היה כביש אחד, מחלף, צבא, חינוך, משטרה, בריאות, ביטוח לאומי. הגנת הציבור היא עניין של נציגיו בפרלמנט ובממשלה. הכישלון הוא שלהם, לא של התאגידים.

טובת הציבור, למשל, דורשת פירוק מונופולים, וגם שינוי ההגדרה של מהות המונופול. למה לא לפרק כאשר מגיעים ל־5% מהשוק? הציבור רוצה וצריך הפחתה מיידית של זיהום הסביבה, הפסקת פליטת פחמן דו־חמצני ועוד ועוד. אבל החמצן של השלטון הוא עולם הכלכלה התאגידית - מעיינות המס, מקומות התעסוקה של חלק עצום מכוח האדם במשק. בלעדיו - המדינה קורסת. התאגידים הם גם התורמים הגדולים של הפוליטיקאים וגם התורמים להמון נושאים בחברה שהמדינה לא מצליחה לגעת בהם. התאגידים הם הכלכלה, הם המשק והם הפוליטיקה.

אבל הם יודעים, בתאגידים, שהזמנים משתנים. שהזרמים האולטרה־ליברליים מתגברים. שעולם חדש.ה ואמיצ.ה של צעירי העידן מתדפק על השער כמו צבא המתים ב'משחקי הכס'. כדי להמשיך לגדול. אז המציאו את שפת האחריות התאגידית. מוט שיחזיק עוד קצת את השער. זה כל מה שהם צריכים, קצת; ממילא חושבים שם ברבעונים, לא בעשורים. זה די מצחיק, מפני שעצם קידום המונח והכנסתו אל לב הכלכלה והאקדמיה הוא ההוכחה לעיוות. למה לתאגיד יש אחריות מיוחדת? למה אין אחריות קיוסקאית? הקיוסקאי סתם חייב לציית לחוק. לשלם את מלוא המיסים, לא לשפוך זוהמה למרחב הציבורי, לא לרמות את הלקוחות, לא להתעמר בעובדת. הקיוסקאי וחבריו העצמאים הקטנים עדיין מחזיקים כמעט ממחצית הכלכלה, והשלטון יודע לטפל בהם מצוין. אם שימור הפלנטה, למשל, היה תלוי בחקיקה לקיוסקאים, הבעיה הייתה נפתרת עם הצו הבא של שר הכלכלה.

הבעיות שהאחריות התאגידית מתיימרת לפתור מצביעות על בעיה חמורה בהרבה. הדמוקרטיות לא מעיזות להתמודד עם תאגידי הענק שהשתלטו עליהן. אלה תאגידים בינלאומיים, שכוחם מול כל ממשלה מחציפת פנים הוא במשיכת כתף. סבבה. נצא מהארץ שלך. זה עולם גדול עם המון מדינות שרוצות בנו. תראו מה עשו ערי ארצות הברית כאשר תאגיד ענק חיפש מקום חדש למטה שלו. חוץ מהבטחה שכל עובדי העירייה יתייצבו כל יום לצחצוח נעלי העובדים, הבטיחו את השמיים ואת הארץ. המדינה הדמוקרטית הרימה דגל לבן. מלאכת ההגנה על זכויות העובד, ההגינות המסחרית ושימור כדור הארץ עוברת, באופן רשמי, לידי התאגידים. בשם חופש הכלכלה, המדינה הדמוקרטית הפקירה את הציבור. התחממות כדור הארץ המסה את השיטה הדמוקרטית והפכה אותה לשלולית של בוץ עכור.

התאגידים ימשיכו לפרוח. זו רק המדינה שפשטה את הרגל. תעשו מה שאתם יכולים, היא אומרת להם, רק תשתדלו בבקשה לנהוג באחריות. אחריות תאגידית.

כתבות נוספות

צילום: כדיה לוי

"החלום שלי הוא שריטה תיקח טקסט שלי ותשיר אותו"

מור קומפני / צילום: באדיבות המצולמת

מור פלד

הפגנת ׳חיי שחורים נחשבים׳ / צילום: Shutterstock

בין אנדרו קרנגי לקוקה קולה: האחריות החברתית לא התחילה אתמול

גלעד פדבה / צילום: באדיבות המצולם

גלעד פדבה

הרשמו לניוזלטר נשים בהייטק
נרשמת בהצלחה לניוזלטר