אימפקט אחריות תאגידית
נוי צברי / צילום: דור בן טובים

נוי צברי / צילום: דור בן טובים

בים עם הגולשים כולנו שווים ושוות

ככל שעוברות השנים אני מבינה יותר ויותר שלייצר אווירה טבעית, נוחה ואמיתית בין אנשים עם מוגבלות לבין אנשים ללא מוגבלות – זו אשכרה עבודה קשה; אבל אז התחלתי לגלוש והאהבה לים והטבע עשו את שלהם

13.10.2021 | נוי צברי

כמעט אף פעם לא הרגשתי צורך להיות חלק מקבוצה. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מוקפת אנשים שאני אוהבת ובעיקר כאלה שאוהבים אותי. בילדותי, אחרי שנפצעתי ועברתי מהליכה לישיבה בכיסא גלגלים, הבטחתי לעצמי שלהיות חלק מהחיים שלי זה מתנה - ולא לכולם מגיע לקבל אותה, אלא רק למי שממש רוצה וראוי. הייתי ילדה בת 12 שלא מפחדת שיצחקו עליה ולא מפחדת שלא יהיו לה חברים, אבל מסכן האדם שהיא תרגיש שנמצא לידה רק מתוך רחמים, מעשה צדקה או רוח התנדבותית.

יש חוק שמחייב מקום עבודה ציבורי גדול (שיש בו 100 עובדים ומעלה) שלפחות 5% מעובדיו יהיו אנשים עם מוגבלות. יופי, נהדר, מחיאות כפיים. לא בצחוק. באמת. זה גם פותח דלתות להרבה אנשים עם מוגבלות וגם פותח את הראש למעסיקים על כך שסוגים שונים של אנשים יכולים להביא ערך ותועלת מעבר לעצם היותם עם מוגבלות. השאלה היא אם החוק יכול לייצר שינוי ברמה העמוקה יותר, או שכל אותם מועסקים ירגישו את אותן תחושות שאני התרחקתי מהן כל כך.

***

ככל שעוברות השנים אני מבינה יותר ויותר שלייצר אווירה טבעית, נוחה ואמיתית בין אנשים עם מוגבלות לבין אנשים ללא מוגבלות - זו אשכרה עבודה קשה. זה תהליך שנשמע לי תמיד מאולץ. איך מייצרים "אווירה"? איך מייצרים "משהו טבעי"? הרי טבע, במהותו, זה משהו שקורה מעצמו. ואולי אצא קצת "לא פוליטיקלי קורקט", אבל אני מודה שבהתחלה גם לי היה קשה עד כדי לא־רוצה־לשמוע־על־זה־בכלל להיות באותו חלל עם אדם נוסף שיש לו מגבלה. בעבר הייתי מרגישה בסיטואציה כזאת כאילו מעמידים מולי מראה שקופה להחריד, ומה לעשות, לא תמיד בא לי לראות איך אני נראית. אבל בשנים האחרונות קצת נפתחתי ו - שלא נדע - אפילו הסכמתי לפתח שיח ולצאת לרחוב עם ה"מראה" שלפעמים מתגלגלת ולפעמים מדדה לידי.


המוטיבציה העיקרית של אנשים עם מוגבלות, במקום עבודה ובכלל, היא הרצון להרגיש שייך. אבל שייך באמת. בתפקיד מוביל, חיובי, שווה, או במילה אחת פשוטה: רגיל. אמנם יש לא מעט חברות, עמותות ותאגידים ש"משלבים" - מילה בלתי נסבלת - אנשים עם מוגבלות לצד אנשים ללא מוגבלות, אבל אני אמביוולנטית בעניין. מצד אחד, יש בי הערכה עצומה לרצון ולפעולות של אותם גופים, כי בלעדיהם המון אנשים היו קורסים. מצד שני, יש כאן הרגשה מלאכותית של חניכה, של יחסי מטפל־מטופל, מה שלא מאפשר ל"אחר" לפרוץ את גבולות הגזרה של המשבצת שבה הוא נמצא.

ואז התחלתי לגלוש גלים במסגרת עמותה שעושה בדיוק את מה שלא האמנתי שניתן לייצר. לצד עשרה גולשים עם מוגבלות יש 30 מתנדבים ללא מוגבלות, אבל הם לא באים בשביל להתנדב, אלא בגלל שהם אוהבים ים ואנשים. ושם הבנתי - ככה עושים את זה. מה שקורה בים צריך לקרות בבתי ספר, במקומות עבודה, בכל מקום בעולם. בסוף אפילו אפשר להרוויח אנשים מדהימים שיהיו יום אחד החברים הכי טובים שלכם. רוצים שאשלח לכם את המתכון? אז מצטערת, אין לי מתכון מסודר. אבל דבר אחד אפשר לומר בוודאות: לא צריך להשתדל ולהתאמץ, בטח לא לרחם, אלא לפתוח את הראש ממקום של סקרנות, מכנה משותף ואהבת אדם. וכל השאר - הטבע כבר יעשה את שלו.


כתבות נוספות

צילום: לוריאל

בשיתוף לוריאל

משנים, יוצרים שיח ציבורי חדש, לא עומדים מנגד

סיפור האהבה עם השחיינים הפראלימפיים. מארק מליאר באולמפיאדת טוקיו / צילום: לילך וייס

בשיתוף אנרג'יאן

"אחריות כלפי החברה, הקהילה והסביבה היא לא חובה – זו זכות"

הרשמו לניוזלטר נשים בהייטק
נרשמת בהצלחה לניוזלטר