אימפקט אחריות תאגידית
צילום: באדיבות YES

צילום: באדיבות YES

אל תקרא לי בייבי: מה למדתי מצפייה מחודשת ב"ריקוד מושחת"?

גם בניכוי הערך הקאלטי המבדר מאוד, 'ריקוד מושחת' הוא סרט צָפי להפתיע, וזה לא מעט בכלל. במפגש עם 2021 הוא עובד בשני מישורים סותרים לגמרי – באחד, מדובר בסרט מביך וקומי במקומות שלא התכוון להצחיק. ובשני, הוא פיסת פמיניזם לא צפויה

לילך וולך / צילום: באדיבות המצולמת13.10.2021 | לילך וולך

"זה היה הקיץ של 1963, כשכולם קראו לי בייבי, ולא עלה בדעתי להיות מוטרדת מזה", הוא המשפט הראשון של 'ריקוד מושחת', ותכף ומיד ניכרת העובדה יוצאת הדופן שאת הסרט הזה, שחרך אקרנים ב־1987, כתבה אישה, אלינור ברגשטיין. "בייבי", שם החיבה השמנוני הזה, שנע לאורך כל הסרט באופן לוליטאי בין התינוקת של המשפחה לנערה הסקסית שמתחככת בגשרי עץ, לא מפסיק לגרד בצפייה של 2021. וכמו בייבי עצמה, גם בדעתנו לא בדיוק עלה להיות מוטרדים מזה, אי־אז כשצפינו בו בגיל מוקדם (מדי, כנראה).

כמו ברבות מהקלאסיקות שוברות הקופות של האייטיז, שמרצפות את עולם הרפרנסים והמושגים של דור האיקס, אם לא צפינו בהן בגילים המוקדמים מדי - באיזו צפיית זקפות לא רצוניות וברזלים על השיניים - אז אלו הגילים המאוחרים מדי, כשמשלימים פתאום איזו קלאסיקה אבודה. משהו שנועד להשלים את רצף הרביעיות התרבותי של העת הזו וכבר לא מצליח לייצר עד הסוף את האפקט המטלטל שהיה לזה בנערוּת המוקדמת. כך או כך - וואו. איזה סרט שזה היה.

'ריקוד מושחת' נתן לנו להאמין שגם בחורונת יהודייה, סבבה למראה אבל לא יפהפיית הנשף, יכולה לזכות בבחור החתיך עם בעיות הזעם. מי שאגב לא האמינה בזה בעצמה היא ג'ניפר גריי, השחקנית שפרצה כ"בייבי". אחרי הצלחת הסרט המטאורית היא הלכה וניתחה לעצמה את האף היהודי, סמל ההיכר שלה, וגרמה במו ידיה שאיש לא יזהה אותה אחרי כן באודישנים או בכלל. וכך, כפי שבערה לרגע קט כחנוכייה, היא דעכה בחזרה אל תוך חשכת השכחה. אם זו לא מעשיית מוסר יהודית, אני לא יודעת מה כן.

***


"אני נשאתי אבטיח", אומרת בייבי, במשפט הראשון אי־פעם שהיא אומרת לג'וני, כשהוא שואל - לא אותה, כמובן, כי הוא חתיך ודוחה, והיא אטרקטיבית כבופה בת מצווה - "מה היא עושה כאן?". ובאמת, מי מאיתנו לא נשא פעם איזה אבטיח - שזה גם שם קוד למשפטי פתיחה איומים, ויש אלפים כאלו, שלי היה "אני הבת של חורחה". זו אמת, הלוואי שזה היה שקר. כמטבע לשון תרבותי, "אני נשאתי אבטיח" יכול לתפקד כרפרנס לכל כניסה שרירותית ומגושמת לתוך סיטואציה משמעותית לעתיד. רגע אחד לא היית שום דבר, תינוקת שכולם רואים לה את תינוקיותה, ועכשיו את חלק מהסוד החדש הזה.

בייבי נושאת אבטיח ואת עצמה אל תוך עולם מקביל, מטונף ומושך, שכבר יש בו סקס. "איפה הם למדו לעשות את זה?", היא שואלת בפליאה על הריקוד המושחת שהיא רואה לראשונה, ונענית בקריפטיות: "במרתפים". בטח במרתפים, כפרה. הרי בקומה מעל - איפה שהיהודים העשירים עם הבנות הבתולות - ישימו אותם בכלא על זה. זהו רק אזכורון לאווירת ה"הם" ו"אנחנו" ב'ריקוד מושחת', אבל למעשה לכל אורך הסרט מתקיים המתח שמאפשר מלונות פאר, אתרי נופש ובריטניה, בין הלמעלה והלמטה, המצוחצח והמושחת, המעושה והאותנטי.

בייבי מתחילה את המסע הפמינוצנטרי שלה כשהיא כולה ראש, מתקיימת רק מהצוואר ומעלה - יש לה דעות! מחשבות! שאיפות! עבור סביבתה מדובר בניג'וס גדול מאוד ואף אחד לא טורח להסתיר את זה ממנה. מאוחר יותר נגלה ששמה האמיתי הוא פרנסס, על שם פרנסס פרקינס, האישה הראשונה בקבינט האמריקאי, כך שברור שהיא מיועדת לגדולות בכל מה שנוגע לראש שלה; אבל המפגש הראשון־אולי של בייבי עם הגוף שלה עצמה מתחיל במבט מתקנא על גוף נשי אחר - הגוף של פני, הרקדנית המחוננת שרוקדת עם ג'וני. והנה, מעשה גורל ותסריט, גופה של פני נתפס באותה מלכודת שאורבת פוטנציאלית לכל מי שמגלה את עצמה - היריון לא רצוי. מתודלקת הורמונים וזעם קדוש, פוצחת בייבי באקטיביזם ופונה לרובי, הטמבל שהכניס את פני להיריון, כדי שיעזור לממן את ההפלה (עוגייה פמיניסטית אחת לבייבי). "יש אנשים ששווים יותר מאחרים", מסרב רובי ומציע לה, לשם השלמת החוויה שהיא המפגש איתו, לקרוא בעותק המהוה של 'כמעיין המתגבר', ספרה של איין ראנד, שמאז ומעולם שימש אליבי אינטלקטואלי עבור סוציופתים.

בייבי משנוררת כסף מאביה עבור ההפלה של פני, וכמי שנשאה את האבטיח הנכון בזמן הנכון, מתנדבת ללמוד את הממבו ולהחליף את הפרטנרית של ג'וני בהופעה. כן, כמובן, היא עושה את זה גם כי היא חמה על הגוי בעל העיניים השקועות, אבל (!) היא עוזרת לפני בשעת צרה ובשום שלב לא דורכת על הראש של אישה אחרת בשביל להשיג יתרון לא הוגן או את הבחור (עוגייה פמיניסטית שנייה לבייבי). בחזרה למונטאז' הריקודים - כמה נזיפות, טיפופים על גזע עץ לא בטיחותי וחולצות רטובות אחרי כן, ובייבי, הגפילטע פיש המדבר, הופכת לאנה ארונוב. עוד קצת פאסט פורוורד - והסרט מסתיים בריקוד ובהנפה המפורסמת בעולם, זו שסיימה כהתרסקות בכל כך הרבה סרטוני פספוסים של חתונות.

אם להתעכב רגע על האיקוניות של ריקוד הסיום, הוא־הוא ניצחון הסרט הזה: קתרזיס אורגזמטי שמצומד באופן מושלם לחגיגת המיניות של בייבי - אשר כמו כל טקס חניכה, היא מביכה לצפייה ופומבית מדי מול האינטימיות שבמשמעות שלה. יוצרים יותר קלישאתיים מאלינור ברגשטיין היו נותנים לאמא של בייבי להתעלף למראה בתה המבצעת על במה את סובלימציית הסקס שלה, אבל לא - אמה של בייבי חיה מחדש את המיניות והנעורים שלה ואומרת בשובבות: "אני חושבת שהיא קיבלה את זה ממני", ולמען האמת, זה לא פחות מבריק מ"אני אקח מה שהיא הזמינה" ב'כשהארי פגש את סאלי'.

ככלל, זו תהיה טעות להתייהר ולהתיימר לחשוב שאנחנו מסוגלים להערים על ההיסטוריה ולשפוט אותה בכלים עדכניים. כך, למשל, סביר שגם הסבא המתוק שלכם החזיק בדעות חשוכות ובגזענות ברמות משתנות, כי בסוף אנחנו, כולנו, אנשי ותוצרי תקופתנו. כדאי לנתח, להביט אל תוך מה שמובלע מתחת למה שגלוי ומוצהר. לשפוט זה מעניין פחות. גם בניכוי הערך הקאלטי המבדר מאוד, 'ריקוד מושחת' הוא סרט צָפי להפתיע, וזה לא מעט בכלל. במפגש עם 2021 הוא עובד בשני מישורים סותרים לגמרי - באחד, מדובר בסרט מקְרִינְג' וקומי במקומות שלא התכוון להצחיק. ובשני, הוא פיסת פמיניזם לא צפויה, בעל גיבורה לא אופיינית, שהקדים את זמנו ומצליח לייצר קסם וכימיה שלא מוכתמים בציניות. לחיי יצירות שלא מכורסמות ציניות.


כתבות נוספות

צילום מסך מתוך קמפיין של נייקי

בחזרה לקטטה ההמונית ששינתה לטובה את ה־NBA

פיני אסקל / צילום: מיכה לובטון

פיני אסקל

צילום: אלבום משפחתי

ישראל היא גן עדן לטבעונים, עד שזה מגיע להורות

עמית סלונים / צילום: באדיבות המצולם

עמית סלונים

הרשמו לניוזלטר נשים בהייטק
נרשמת בהצלחה לניוזלטר