אימפקט אחריות תאגידית
צילום: אלבום משפחתי

צילום: אלבום משפחתי

ישראל היא גן עדן לטבעונים, עד שזה מגיע להורות

הבנות שלי נולדו לעולם של טבע. הן לא זוכרות בוקר שכלב לא ליקק את הפנים שלהן. הן גם לא זכו לטעום טעם של סטייק. זו הבחירה שלי בשבילן. וזה קשה כי העולם שאנחנו חיים בו נמצא בהדחקה ובהכחשה

עמית סלונים / צילום: באדיבות המצולם13.10.2021 | עמית סלונים

הזמן היה חודש אוגוסט. המקום היה סין. התזמון היה שנה לפני שהתפרצה שם המגפה הגדולה של המאה ה־21, אבל נסו לשכוח ממנה לרגע. דמיינו את פיסת הזמן הזאת. אני מזיע רק מלהיזכר בזה. מי שלא חווה את הקיץ המזרח־אסייתי על בשרו יצטרך להעלות בדמיונו את החום של אילת, בשילוב הלחות של תל אביב, מעורבבים יחד בכמות בלתי נגמרת של אנשים. דמיינו את הגיהינום, רק קצת יותר לוהט וקצת פחות צפוף.

המארחת המקומית, ספק אם מלאו לה 18, הציעה לי כוס מים קרים. כך לפחות חשבתי; אני לא דובר את שפת המקום, אבל נראה לי הגיוני שנציגה של חברה ששווה מיליארדים תציע במזג האוויר הזה מים קרים לאורחים. היא אמרה משהו בסינית מחויכת, ואני שמעתי: "אדוני הנכבד, אני רואה שאתה מטפטף זיעה על הדשא הסינתטי, האם תרצה שארווה את צימאונך במעט מים קרים?". הנהנתי לחיוב, אך מה שהיא בעצם הציעה לי היה מרק. מרק רותח. בעמידה. ב־40 מעלות ו־­90% לחות. עמדנו בחוץ, בגינה מלאכותית, והחזקתי ביד צלוחית מרק. כשמשהו במרק זז, החזרתי אותו למארחת ואמרתי לה את המילים היחידות ששיננתי לפני הנסיעה: "לא בשר, לא עוף, לא חזיר ולא דג".

***

יש משהו מהנה בלהיות טבעוני בחו"ל. איזו תחושת הרפתקנות מרגשת. לחפש איפה יש מסעדות טבעוניות, חטיפים מעניינים, משקאות חלב על בסיס צמחי שטרם טעמת. במקום כמו סין, שבו שליש מהאוכלוסייה בודהיסטית וממילא מקפידה על תזונה טבעונית, זו משימה קלה במיוחד - שגם מחדדת כמה פריווילגי כל העסק הזה של טבעונות בעולם הראשון, או בעולם הנפרד המכונה "ישראל".


ישראל היא גן עדן לטבעונים. מקום שבו כל בעל דוכן פלאפל הוא מלך, ואין שום בושה לשאול במסעדה אם הפירה חלבי, כי זה חלק ממנהגי המקום הקדומים. המוצרים בסופרמרקט ממילא מסומנים בתווי כשרות ואלרגנים, "שניצל טבעול" הוא מאכל ילדות נוסטלגי, והמושג "שווארמה צמחונית" כבר מזמן לא נשמע כמו עונג פרוורטי של מחבקי עצים בלבד. טבעונים ישראלים לא יודעים כמה קל להם. לא־טבעונים ישראלים לא מבינים כנראה כמה קל להיות טבעוני בארץ הקודש. אבל זה לא יהיה טור מהסוג הזה. לא אנסה לשכנע אתכם להפוך לטבעונים, יש אנשים שעושים את זה טוב ממני בהרבה.

מיותר לציין שאף אחד לא בוחר להיות טבעוני כי פיצה מגבינת קשיו טעימה יותר מגבינת מוצרלה. בדיוק כפי שאף אחד לא בוחר להביא ילדים לעולם כי נמאס לו לישון לילות שלמים. מילת המפתח פה היא "בחירה". בצעירותי לא תמיד קיבלתי את ההחלטות הנכונות ובטח שלא עשיתי את הבחירות החכמות. בפרפראזה על דבריה של המלכה הלבנה של ארץ הפלאות, היו ימים שבהם עשיתי שש בחירות לא נכונות עוד לפני ארוחת הבוקר. החלטות אישיות לכאורה, אבל מכיוון שאף אדם אינו אי, כל החלטה כזאת השפיעה על הסביבה שלי בצורה מסוימת. בעשור האחרון עשיתי שלוש בחירות ששינו את חיי: הפכתי לטבעוני, אימצתי כלב והבאתי לעולם שתי בנות. הבחירה הראשונה הייתה מתוכננת, הבחירה השנייה הייתה אימפולסיבית והבחירה השלישית הייתה זוגית.

אז למה אני כותב את הטור הזה? קודם כל, כי ביקשו ממני, ואין לי מספיק B12 כדי להתווכח עם אנשים חזקים ומאיימים כמו עורך המגזין הזה. ושנית, בגלל שכפי שכבר ציינתי, באופן קצת אירוני, הבחירה הכל כך טבעית לעשות ילדים והבחירה הכל כך מוסרית להיות טבעוני הן בסופו של דבר בחירות פריווילגיות. בעולם המתועש והנצלני, עם עתיד קודר של משבר אקלים קשוח, יש דבר יותר אנוכי מלהביא ילדים בכלל? ייתכן. בעולם שישנם ילדים רעבים בכפרי דייגים שבהם התרוקנה הדגה המקומית, האם יש משהו יותר מנותק מלהתנזר מאכילת דגים? ואולי בעצם זה הפוך? הרי הסיבה שהילדים האלה רעבים היא בגלל כל קופסאות הטונה שנמצאות על המדף במכולת המקומית. אז זאת הסיבה שאני כותב את הטור הזה, כי זה חשוב, וזה מורכב, וצריך לדבר על זה.

בסופו של דבר, אחרי שנים של טבעונות מתבססת ההבנה שלמרות שזו ההחלטה הנכונה - מוסרית, סביבתית ובריאותית - מגוחך לקשור אליה איזו תחושת עליונות. בטח כאשר בכיס של כל אחד מאיתנו יש טלפון שיוצר על ידי פועלים בתנאי עבדות (וגם הכיס עצמו, אגב, סביר להניח שנתפר על ידי ילדים באיזה מחסן בבנגלדש).

***

יש דבר אחד שהוא קל יותר מלהיות טבעוני ישראלי, וזה להיות טבעוני ישראלי ורווק. ההורות מביאה איתה מין "אחריות תאגידית" שלא נופלת מההחלטות של המנכ"לים הגדולים בשוק. החלטת להתרבות, הבאת לעולם שרק מנסה לצמצם את פליטות הפחמן הדו־חמצני שלו עוד יצור שפולט הרבה יותר מדי גזים. וצריך לשנע אותו ממקום למקום. ולהאכיל אותו. לקחתי את האחריות הזאת ברצינות. הבנות שלי נולדו לעולם של טבע. הן לא זוכרות בוקר שכלב לא ליקק את הפנים שלהן. הן גם לא זכו לטעום טעם של סטייק. זו הבחירה שלי בשבילן. כמו שלא הייתי רוצה שהבנות שלי יהיו אלימוֹת, אני לא רוצה שהן ייקחו חלק בתעשייה שמבוססת על אלימוּת. כמו שאני דואג לעתיד שלהן, כך אני רוצה שהן ידאגו לעתיד של הכוכב היפה שעליו כולנו חיים.


וזה קשה. זה קשה כי העולם שאנחנו חיים בו נמצא בהדחקה ובהכחשה. זה קשה כי להיות הילדה היחידה במסיבה שלא אוכלת מעוגת יום ההולדת של יהלי זה מבאס. זה קשה כי ילדות קטנות לא באמת מבינות את הסיבה, ועלולות להיות אכזריות. מאחורי הגב שלי הבנות כמובן "חוטאות" בלי כוונה. אין דרך באמת לשלוט בזה. במסיבת פיג'מות אחת הילדה הגדולה אכלה כריך עם חביתה. בגן של הקטנה נתנו לה פעם טונה. זו לא אשמתו של אף אחד (בטח לא של הילדות התמימות), אבל האחריות היא עליי. בדיוק כפי שהאחריות על העתיד שלנו היא על כולנו.

כתבות נוספות

נוי צברי / צילום: דור בן טובים

בים עם הגולשים כולנו שווים ושוות

נוי צברי

צילום: לוריאל

בשיתוף לוריאל

משנים, יוצרים שיח ציבורי חדש, לא עומדים מנגד

הרשמו לניוזלטר נשים בהייטק
נרשמת בהצלחה לניוזלטר