עוד כשגרה בצפיפות איומה בקרוון קטן עם עוד שמונה נפשות, באתר הקרוונים "נווה כרמל" במורדותיה הדרומיים של חיפה, בלי טיפת פרטיות ומרחב, חלמה העולה הצעירה מאתיופיה עדן מלסה, היום פקד עדן טפט, סגנית קצין חקירות במרחב דן במשטרה והקצינה הראשונה במשטרת ישראל ממוצא אתיופי, שיבוא יום ויהיה לה בית פרטי. לפני שלוש שנים החלום קרם קירות, גג וחצר בכפר יונה, קוטג' פינתי מטופח שקנתה בכוחות עצמה, כדי שכשייוולדו ילדיה, הם יחיו חיים טובים ונוחים משלה. דר ארוכה עברה טפט, ניפצה תקרות זכוכית, פרצה מנעולי דעות קדומות, עד שהגיעה לתפקיד פיקודי בכיר במרחב דן.
היא נולדה בכפר אוזבה באתיופיה, כפר של יהודים שומרי מצוות שהתרחקו מהגויים שמסביב והקפידו באדיקות שלא להתבולל, למשפחת חקלאים מבוססת. בילדותה הייתה רועת צאן. "הזיכרון נצרב בך כשאת עושה דברים בידיים וברגליים", היא משחזרת. "מגיל חמש, כשהתחלתי לרעות את הצאן עם אחותי הגדולה, הייתי עוברת אצל סבתא ז"ל לפני היציאה למרעה והיא הייתה אומרת, בעזרת השם בירושלים הבנויה. לא הייתה ארץ ישראל, רק ירושלים. כשתעלו לירושלים, היא הייתה אומרת, תראו שהכול שם מזהב - האבנים מזהב, האנשים נהדרים, והם יקבלו אתכם באהבה. ואז, יום בהיר אחד במאי 1991, כשהייתי בת תשע, באו אלינו אנשים לכפר ואמרו שאנחנו צריכים לנסוע לאדיס אבבה כדי לקבל חיסון. אבא לקח את כולנו. כשהגענו לאדיס ראינו אוטובוסים עומדים בשיירה ואמרו לנו לעלות".
לא שאלתם לאן נוסעים?
"לא. אף אחד לא שאל. סמכנו עליהם. לא לקחנו בגדים, לא מזכרות, שום דבר מסבתא שנפטרה, וזה כואב לי. אחרי יומיים האוטובוס שלנו נתקע והורידו אותנו בשום מקום, בין עצים. אבא בדיוק התנתק מאיתנו והתקדם קדימה, בדיעבד, התברר ששיתפו אותו שאנחנו בדרך לארץ. הגענו למקום שבו חיכו לנו מטוסים ונחתנו באילת. הייתי בהלם. באנו ממקום שבו אין שירותים ופה צריך ללמוד להשתמש במברשת שיניים, בגדים אחרים, אוכל שונה. הרימו לכבודנו זיקוקי דינור ואמא התחילה לצעוק, מלחמה, מלחמה והכניסה את כולנו מתחת למיטות".
אחרי שנה באילת עברו לקיבוץ בית אורן. התושבים, אומרת עדן, הקריבו המון למענם, ישנו איתם, ליוו כל צעד ואחרי שנה התחיל הסיוט הגדול כשעברו לקרוון בנווה כרמל למשך כמעט שנתיים של צפיפות עד שעברו לבית הקבע בכפר יונה. ההורים לא עבדו וכשהבנות היו חוזרות מהפנימייה, הן היו נותנות להם את דמי הכיס שקיבלו, 70 שקלים, שעזרו למשפחה להחזיק מעמד.
"כל השתלשלות החיים שלי מביאה אותי למה שאני היום", היא אומרת. "ידעתי לתעל את הקושי למקום אחר. אף פעם לא ריחמתי על עצמי או התלוננתי. מי שחי בגולה יודע להעריך איזו מדינה נפלאה יש לנו, ארץ האבות. למדתי במסגרות דתיות ובאולפנת עופרה, ועד הצבא הייתי תלמידה שקטה, לא הישרתי מבט, לא עמדתי על שלי. ואז הייתי צריכה לבחור בין שירות לאומי לגיוס בצה"ל והחלטתי להתגייס".
היא ביקשה לשרת למג"ב, ונלחמה כדי להצטרף לקורס מחזור הלוחמות. משם נשלחה ליחידת בילוש מיוחדת, שעורכת, בין היתר, פריצות להר הבית ומטפלת מקרוב בפשיעה קשה. בהמשך, מונתה לסגנית מפקדת צוות, ופיקדה על 70 לוחמים מהקשוחים במשמר הגבול. היא נשארה בתפקיד במשך שמונה שנות קבע. את ההחלטה הזו היא זוקפת גם למותו הטרגי של בן הדוד שלה, יוסף טבג'ה ז"ל, שהיה קרוב לה מאוד ונרצח על-ידי שוטר פלסטיני בקלקיליה כששירת כלוחם ביחידה.
במהלך השירות שלה עברה מהפך אישי. "ינקתי את התרבות האתיופית, המנטליות המדהימה והמכילה, עשייה שיש בה טוב, ערכיות, מה שהפך אותי לתמימה, אחת שלא מתנגדת. אחרי כמה שנים במג"ב, פיתחתי עור של פיל וקיבלתי ביטחון עצמי. תוך כדי שירות למדתי לתואר ראשון בקרימינולוגיה, שהוסיף לי המון כלים לארגז המקצועי שלי ודיברתי עם עצמי ועודדתי את עצמי, כי ההורים לא יכלו לעשות את זה בשבילי, כי באתיופיה הם היו כל-כך חזקים ופה לא מצאו את עצמם ואיבדו את המעמד שלהם בעיני עצמם והסביבה".
לא היו לך משברים בדרך?
"היו רגעים, כמו לכל בן אדם, אבל אצלי המנגנון עובד אחרת. אני לוקחת אותו למקום של התקדמות והתפתחות".
למה החלטת לעזוב את מג"ב אחרי עשור?
" הייתי בת 27 ורציתי משפחה. כשמקפיצים אותך ברגע, ואת ישנה בשטח כי יש כוננות או אירוע, אי אפשר לנהל מערכת יחסים. אהבתי את התפקיד שלי יותר מדי, מן סוג של התמכרות, והיה לי מאוד קשה לקבל את ההחלטה לעזוב. ביקשתי לעבור לתפקיד עורפי שבו אוכל לעבוד עם נוער. זה יישמע פלצני, אבל אני רוצה לחנך את דור העתיד, לתת ולקבל סיפוק מעבודה משמעותית".
ב-2012 היא נקראה יצאה לקורס קצינים, ובסיומו הפכה לקצינת אלימות במשפחה וחסרי ישע. "באותה תקופה ממש ההורים שלי הסתכסכו. אבא לא מצא את עצמו, ואת התסכול הוא פרק בבית על אמא ועל שתי האחיות הקטנות שלי"
תעשי, תתקדמי, תפרצי
היא הוצבה במחלק הנוער של מרחב מסובים, כחוקרת ובלשית נוער, והתחילה לעבוד עם משפחות קשות יום, שהחזירו אותה לימיה כנערה ממשפחה ששרדה בקושי. "הייתי שם שלוש שנים. אחרי שעברתי תפקיד פגשתי בסופרמרקט אמא של נער שתפסנו עם סמים, והחלטתי ללכת על הפתרון הטיפולי. הוא רצה להתגייס לצה"ל ויחד עם השותף שלי אז ניסינו להחזיר אותו לדרך המלך. היא סיפרה שהילד התגייס ומצליח. מבחינתי, אין דבר טוב יותר".
ב-2012 היא נקראה לה סנ"צ בני פלס, מפקד תחנת מסובים דאז, והודיע לה שהיא חייבת לצאת לקורס קצינים. בסיומו הפכה לקצינת אלימות במשפחה וחסרי ישע. "באותה תקופה ממש ההורים שלי הסתכסכו. אבא לא מצא את עצמו, ואת התסכול הוא פרק בבית על אמא ועל שתי האחיות הקטנות שלי שנולדו בארץ, והם התגרשו. ההתמודדות הזאת עם התפקיד לא הייתה קלה. אמא שלי היא המגדלור שלי, מושא להערצה. אני מוכנה לעשות בשבילה הכול וההצלחה שלי היא בעיקר בשבילה. האהבה שקיבלתי ממנה, הטפיחה על השכם, ההקשבה, גם אם לא הבינה הכול".
תוך כדי עבודה החליטה ללמוד משפטים, שאותם מימנה לבדה כמו את התואר בקרימינולוגיה, וביקשה לעשות את ההתמחות במחלקת התביעות, מה שנתן לה פרספקטיבה מקצועית עוד יותר עמוקה. אחרי שעברה בהצלחה את בחינות הלשכה, עברה למרחב דן, והיום, כאמור, היא משמשת כסגנית קצין חקירות במרחב ומטפלת, בין היתר, בסכסוכי שכנים, תקיפה, תאונות עבודה והתאבדויות, וממונה על שמונה חוקרים. בזמן הזה גם הספיקה להתחתן, עם שוטר כמובן, והם מתכננים להגדיל בקרוב את המשפחה.
בעדה האתיופית יש זעם גדול על הטיפול המשטרתי ביוסף סלמסה ז"ל, מה שהביא, בין היתר, לפרוץ ההפגנות שבהן הואשמה המשטרה באלימות נגד מפגינים.
"אני לא מכירה את הפרשה ולכן לא יכולה להתייחס אליה. במסגרת סרט שבו השתתפתי פגשתי פעילים חברתיים שמול המצלמות היו מאוד לוחמניים, אבל גם הם יודעים שהמשטרה היא לא הכתובת גם בנושא הזה. אליי הנער מגיע אחרי שהוא עובר דרך רשויות אחרות, אני הכתובת האחרונה בדרך".
"המשטרה היא כמעט הגוף היחיד שלקח ברצינות את הביקורת שנמתחה עליו, יישם ועשה מהפכה בכל מה שנוגע לרב-תרבותיות. אנחנו עוברים סדנאות של כשירות תרבותית, יש גיוס של בנים ובנות מהעדה, הם יוצאים לקצונה"
היית נוכחת בהפגנות?
"לא. אבל אני יכולה לומר שהמשטרה היא כמעט הגוף היחיד שלקח ברצינות את הביקורת שנמתחה עליו, יישם ועשה מהפכה בכל מה שנוגע לרב-תרבותיות. אנחנו עוברים סדנאות של כשירות תרבותית, יש גיוס של בנים ובנות מהעדה, הם יוצאים לקצונה".
גם את בטח נתקלת בגילויי גזענות בעבודה וברחוב.
"אני לא שם ואני לא עוצרת ומנתחת את זה אם זה קורה. אני מתקדמת יפה, עושה עבודה חשובה ואף אחד לא מקדם או עוצר אותי בגלל שאני אתיופית. מי שרוצה יכול להגיע לאן שהוא מכוון. אם מישהו מרגיש שמשהו עוצר אותו, זה רק הוא. גם אם הגזענות קיימת, תעשי, תתקדמי, תפרצי".
את תהיה המפכ"לית הראשונה?
"בעבר הייתי מסתכלת עשר שנים קדימה, אבל התבגרתי. אני לא מסתכלת צר, מכוונת גבוה וצועדת בזהירות וחושבת שאגיע לאן שאני רוצה להגיע".
כתבה: ליאת רון