אימפקט אחריות תאגידית מאי 2022
צילום: באדיבות עמית סלונים

צילום: באדיבות עמית סלונים

יום שיפוד (טבעוני) שמח

גם השנה נעשה מנגל טבעוני על הגג?", שאלה אותי בת השש ועניתי לה בחיוב. היא החלה לצהול בהתלהבות ושאלה: 'אני יכולה להזמין את הגננת שלי? אני רוצה להראות לה שלא המצאתי ובאמת יש דבר כזה שיפוד טבעוני'"

28.04.2022 | עמית סלונים

בסוף, זה הריח. המתיקות המטוגנת של הסופגניות של חנוכה. העשן משריפת החמץ של פסח. האוויר הנקי הנדיר ששוטף את רחובות הערים ביום כיפור. לא צריך לוח שנה. מי שגר פה מספיק זמן יכול לזהות את חגי ישראל באמצעות חוש הריח. ריחות שמזכירים ילדות. ריחות שמזכירים מאכלי חג. ריחות שמזכירים מנהגים מסורתיים. ריחות שמזכירים את סבתא. רק לחג אחד יש ריח שמכריח אותי להישאר בבית ולסגור את החלונות. ריח של מוות.

אירוני שדווקא יום העצמאות למדינתנו העדיין־צעירה־יחסית עומד בסימן כמויות בשר בלתי נתפסות. בשר ואשפה. בשר וזיהום. בשר ובזבוז. אירוני שדווקא החג החילוני ביותר בה הפך לחגיגה של הקרבת קורבנות. זה לא תמיד היה ככה. זה היה חג של גאווה. של כחול־לבן. תמיד היו בו פיקניקים בפארקים, אבל נראה שבעשור האחרון הקרב על "המנגל הכי גדול" הפך אותו לחגיגה של ראוותנות ובזבזנות.

קשה לי לצאת החוצה ביום העצמאות. הבית שלי מוקף בכמה שטחי בר ירוקים, שהופכים ביום הזה לתלים של אשפה. אנשים שמגיעים מכל קצוות הארץ בחיפוש אחר טיפת ירוק כובשים אותו עם טונות של ציוד, בשר וסלטים - ומתחילים לנופף בגאון. זה מסריח, תרתי משמע. כשהם עוזבים, זה מסריח שבעתיים. שטח יפה ובתולי שמלא בימי שגרה בחיות בר מקסימות ומבוישות, נראה כאילו עבר מלחמה. הירוק הופך לחום, ריח העשן נשאר באוויר, וגם הזבל. המנומסים יותר עוטפים את האשפה שלהם בשקיות ענק, אך משאירים אותן שם למען יראו וייראו. כל זה בתוך כמה שעות.

יש בזה משל יפה להשפעה של המין האנושי על כדור הארץ. אם זה מה שישראלים מעטים יכולים לעשות לטבע שלהם ביום אחד, דמיינו מה יכולה לעשות האנושות כולה לכל הפלנטה במשך כמה דורות. זה כמובן לא רק האשפה והזיהום, אלא הבזבוז העצום. אנשים שלא מצליחים לגמור את החודש מגהצים באשראי כמויות של אוכל שהם יודעים שהם לעולם לא יצליחו לחסל, הכל למען "החג". כאילו יש קשר בין הקמת מדינת היהודים בארץ ישראל לבין האסאדו שקניתם בסופר.


וכל זה לפני שדיברנו על השימוש בכלים חד־פעמיים, פחמים ונוזלי הצתה. עדיין צריך בכלל להסביר מה הבעיה עם זה? כמה סרטים של אל גור עוד נצטרך לפני שניגמל מכל המזיקים האלה? כמה עוד תמונות של דובי קוטב מסכנים נצטרך לראות לפני שנפנים? זאת האחריות שלנו, וכולנו מתעלמים ממנה. אלא שבסופו של דבר - "חג הבשר" הבלתי רשמי הוא הטינופת האמיתית בפארקים, וצריך לדבר על זה.

*****

מגפת הקורונה, שאילצה אותנו להתרחק אחד מהשני, הביאה לעצירה בגידול המטורף בכמויות הבקר המטורפות שמגיעות לכאן במהלך השנה. בשנה שעברה היה גידול של 300% ברכישת בשר ברשתות השיווק בשבוע העצמאות. אלא שזאת טעות להסתכל רק על החג. בשנת 2015 יובאו 1,550 טון בשר טרי ומצונן מחו"ל. בשנת 2020 כבר הגיעו 15,500 טון (וגם זה אחרי ירידה שנובעת מסגרי הקורונה).

זה לא רק הבקר, כמובן. ברמי לוי מוכרים עוף טרי שלם ב־14.90 שקלים. קילו קיווי עולה 16.90 שקלים. מארז ענבים עולה 27 שקלים. המחיר הזול של הבשר עולה לנו ביוקר. אני כבר לא מדבר על המחיר המוסרי של שחיטת מיליארדי בעלי חיים, אלא עלינו. המחיר הזול הזה עולה לנו בבריאות, באיכות חיים - והוא מקריב את העתיד של הילדים שלנו על מזבח הנוחות וההדחקה. נמאס כבר לחזור על זה, אבל אין ברירה: אין שום גורם מזהם יותר לסביבה, ואין שום איום גדול יותר על עתיד כדור הארץ כפי שאנחנו מכירים אותו, מתעשיית המזון מן החי.

הילדות שלי לא אוכלות בשר, זה לא חסר להן, בעיקר כי הן לא יודעות מה הן מפסידות. הגדולה, בת שש בלבד, גם מבינה את המשמעות של צריכת בשר. לא קשה להסביר לילדים למה אסור לפגוע בבעלי חיים, ובאותה מידה לא קשה להסביר להם למה לא לאכול בעלי חיים. הקשר די ברור. הילדים היום רגישים מאוד לזיהום ולפגיעה בכדור הארץ, וההבנה הברורה שיש קשר בין הדברים מתבטאת אצלם באופן שלא קיים אצל הרבה מבוגרים. "אני טבעונית כי אכפת לי מהעתיד שלי", היא אמרה לגננת שלה, כאילו בחרה בדרך מוסרית מסיבות אנוכיות. יש בזה משהו אנושי. בסוף, כמו שכתב יהונתן גפן, אנחנו "הכי הרבה" אוהבים את עצמנו.

צילום: באדיבות עמית סלונים
 צילום: באדיבות עמית סלונים


*****

ועכשיו שוב מגיע יום העצמאות, אחד המועדים הכי יפים בלוח השנה העברי. כזה שכולם יכולים לחגוג ביחד. לא חוגגים בו את העובדה שאיזה אויב עתיק ניסה להרוג אותנו ולא הצליח, אלא את היום שבו החלטנו להפסיק לחיות בעבר והחלטנו להקים מדינה למען דור העתיד. לקראת היום, שוב זורמות ההצעות להצטרף למנגלים. בידיעה שאנחנו טבעונים, כולם מסייגים: "אם תרצו שיהיה לכם מה לאכול אולי תביאו לעצמכם משהו". אני מסרב בנימוס. הריח בפארקים מונע ממני ליהנות באמת ביום הזה. המחשבה על הבזבוז, על החיים שנגדעו. חוסר האכפתיות מהעתיד עומד בעיניי ביחס הפוך לסיבה שאנחנו חוגגים פה.

ואני יודע שזה קצת לא הוגן, בעיקר כלפי הילדות. אני גוזל מהן חג. חג שאני מאוד אהבתי כילד. לכן אני כל כך שמח שהתחלנו לחגוג אחרת. "גם השנה נעשה מנגל טבעוני על הגג?", שאלה אותי בת השש ועניתי לה בחיוב. היא החלה לצהול בהתלהבות ושאלה: "אני יכולה להזמין את הגננת שלי? אני רוצה להראות לה שלא המצאתי ובאמת יש דבר כזה שיפוד טבעוני". אז נכון, אף אחד לא עבר לטבעונות כי סייטן יותר טעים מפרגיות, אבל גם הקרניבורים הגדולים ביותר חייבים לראות את האירוניה בחגיגת "עצמאות" על חשבון תעשייה שכולה מבוססת על כליאה והרג שיטתי, שעל הדרך גורמת למשבר כלל־עולמי. עצמאות, לפעמים, זה פשוט חיוך של ילדה כשהיא יודעת שהיא עושה את הדבר הנכון.

כתבות נוספות

'פאודה' / צילום: נטי לוי, yes

כך השתלטו סדרות הדרמה הישראליות על העולם

מור פלד

אפליקציית Bit

בשיתוף בנק הפועלים

"אנחנו בדרך להיות one stop shop לכול התשלומים"

הרשמו לניוזלטר נשים בהייטק
נרשמת בהצלחה לניוזלטר