לעבוד סביב השעון
דלית כצנלסון היא ככל הנראה האישה היחידה בישראל שמנהלת מרכז לוגיסטי ● כמעט חודשיים שלדלית יש שני כובעים מאתגרים, והיא נעה בין ניהול המרלו"ג הגדול ביותר של תנובה, מרלו"ג דרום חלב, לבין שירות מילואים פעיל כבכירה ביחידת השבויים והנעדרים ● בשני התפקידים היא עסוקה בראש ובראשונה בקשר עם האנשים, כי מבחינתה האדם לפני הכול
הכתבה בשיתוף תנובה
קשה להיות מנהל בימים אלה, להתמודד עם הכאוס, עם חוסר בכוח אדם בשל עובדים שגויסו וגם עם חוסר הוודאות, אולם קשה עוד יותר להיות מנהל בכיר ובמקביל לשרת במילואים ביחידה רגישה ולתת יותר ממאה אחוז מעצמך. אם תשאלו את דלית כצנלסון איך היא מצליחה ליישם כפל תפקידים בשעת החירום הגדולה במדינה, התשובה שלה פשוטה מאוד. כבר שלוש שנים שהיא מנהלת את מרלו"ג דרום חלב של תנובה בקרית מלאכי, המונה כ-440 עובדים, שבזכותם מגיעה התוצרת הטרייה מדי יום לאלפי לקוחות מחולון ועד אשקלון. היא נמצאת בתנובה כבר עשור והגיעה למגזר העסקי אחרי 27 שנים בקבע, סא"ל במיל', שבתפקידה האחרון שימשה כמפקדת המרכז לשירות הפרט. שגיא שויפלד, סמנכ"ל חטיבת שרשרת אספקה בתנובה, מעיד על רוח המנהיגות ומצוינותה של דלית בפתח הדברים: "אני גאה בדלית ובעובדי מרלו"ג דרום חלב שעומדים בכל האתגרים הניצבים בפניהם על מנת להגיע לכל לקוח באזור הדרום".
לשאלת ההבדל בין ניהול צבאי לניהול בחברה עסקית, דלית מספרת: "ניהול זה ניהול והכול זה אנשים. בצבא עסקתי בניהול אנשים וגם בתנובה, אני אחראית לביטחונם ולשלומם של מאות אנשים, ונמצאת שם עבורם".
זה דומה לניהול צבאי שמחובר לשטח?
"כן יש בזה המון. בצבא הניהול שלי בשטח לא היה מכוח התפקיד והדרגות אלא תוך נגיעה באנשים. הייתי בודקת עם משקיות הת"ש מה קרה עם חייל מסוים, כדי להבין עד הסוף את המצב ולקבל החלטה נכונה לגביו. אותו קו מחשבה וניהול מוביל אותי לאורך הקריירה. המרלו"ג עובד 24 שעות, בעיקר בלילה בהכנת הזמנות ויציאה לקווי חלוקה, כך שאני מגיעה בלילות כדי לפגוש את העובדים. אני מסתובבת ברמפות, מדברת, אומרת מילה טובה ומנהלת מהשטח. די מהר גיליתי שהמחויבות שלי בחברה לאנשים דומ למה שהרגשתי בצבא".
משהו מהתפקיד הצבאי נשאר בך?
"המחויבות, הסדר והארגון בניהול האנשים, בהבנת הצורך לגעת בהם, נותרו כמו בצבא. זו הדרך שלי כאן ובדרך הזו אנחנו מקבלים בחזרה המון פידבקים מהשטח".
כשאני מבקשת ממנה לחזור לאותה שבת של השבעה באוקטובר, היא נאנחת ומספרת שאנשי לוגיסטיקה לרוב ערים השכם בבוקר. "הטלפון התחיל לרטוט ברמות מטורפות ולקבל כמות התראות מסיבית". במקום מגוריה בבאר טוביה החלו אזעקות ובהתחלה חשבה שזו טעות, וככל שנקפו השעות הבינה שמדובר באירוע משמעותי. היא גויסה למילואים באותה שבת בצו 8 בידיעה שבמוצ"ש צריך להפעיל את המרלו"ג. "בעבר חווינו אירועי ביטחון וסבבים אבל מהשבעה באוקטובר משהו השתנה ותחושת הביטחון האישי אבדה. נדרשנו לבצע הערכת מצב בעבודה ולפתוח את המרלו"ג למרות האתגרים. היו עובדים שדיווחו על מחבלים, מתחת לביתם, חלק סירבו לעזוב את המשפחה, אחרים גויסו והיו לצערנו גם שהפכו למשפחות שכולות. סייענו בפינוי עובדים למרכז הארץ, במתן פתרונות ומעטפת רחבה ברמת הפרט. רצינו שקודם יטפלו בעצמם ובמשפחותיהם ורק אז יחזרו למעגל העבודה. בעשרת הימים הראשונים חסרו לנו כמאה עובדים וקיבלנו תמיכה מיחידות ומרלו"גים אחרים בחברה. לאט לאט חזרו הרוב וכל אחד נתן 200% ונרתם לכל בקשה או צורך, וזה התחבר לי לקשר ולמגע איתם בשגרה, כשבחירום הם נתנו הכול בחזרה, כולל תפוקות מצוינות ונכונות לסייע במה שנדרש".
ומה קורה במילואים?
"אני מפקדת צוות ביחידת השבויים והנעדרים ואנחנו מלווים מקצה לקצה את משפחות החטופים. אנשי קשר מלווים אותן ואני מטפלת במגוון הבקשות שעולות מהשטח".
כצנלסון מצאה את עצמה מאז שבעה באוקטובר עובדת כמעט 24/7. "בהתחלה אחרי יום עבודה במרלו"ג המשכתי למילואים עד הלילה או הבוקר. אחרי כשבועיים וחצי הצלחנו להתייצב. יחידת המילואים מורכבת ממתנדבים שעזבו עבודה ומשפחה ועושים עבודת קודש. זה אירוע מטלטל וקשה ומשימה לא קלה בתוך חוסר ודאות. פגשנו מציאות אחרת והיינו צריכים להתאים את עצמנו לסיטואציה. זה מאוד עמוס רגשית אבל יש תחושת עשייה, כולם משקיעים מאוד ואני גאה בעשייה. מעולם לא היה לי חודש כל כך עוצמתי, אבל הרגשתי שאני תורמת כל מה שאני יכולה".
יש חיים?
"בנגיעות. פתאום הדברים הקטנים עושים את זה. כשאני רואה את הנכדים פה ושם, כשעושים ארוחה ביחד, ואפילו לשמוע מוסיקה בנסיעות. צריך הרבה אנרגיות כי זה לא ייגמר מחר, אבל למדתי בתקופה הזו ליהנות מהדברים הקטנים של החיים שמחזקים אותי. יש המון תמיכה מהמטה של תנובה, ביקורים בשטח, ישיבת דירקטוריון של תנובה שהתקיימה אצלנו במרלו"ג דרום חלב, כדי להראות נוכחות וזה מחזק מאוד. העובדים רואים את המנהלים ורואים שהם יחד וזה עוצמתי".
הצלחתם לגבש חוסן במקום העבודה?
"בסבבים קודמים המשכנו לעבוד כמעט רגיל אבל הפעם זה לא אותו דבר. איבוד הביטחון והחשש הקיומי באזורים מסוכנים הוא מאוד קונקרטי. ביחס לסיטואציה, התאוששנו די מהר וחזרנו לשגרת מלחמה. אבל אני רואה את הקושי של העובדים. לא כולם חזרו לבתים, רבים מטופלים ובהיבט הזה אנחנו רק בתחילתו של האירוע. אנחנו עוזרים למי שפונה או שביתו נפגע, אנחנו דואגים לקשר רציף באמצעות איגרות, הרצאות חוסן, פעילויות לילדים - מעטפת מלאה. למי שקרוביו נפגעו או שילדיו לא חזרו למסגרות, אפשרנו עבודה מהבית, שלחנו שי לאנשי המילואים וזה מרגש. אפילו אני קיבלתי חבילת שי וד"ש מרגש מהעובדים. מנהלים הגיעו להתנדב ויש מגוון רחב של טיפול בעובדים שעדיין נמשך והוא חלק מתוך החוסן של החברה".
יש השפעה לכך שחברות גדולות במשק מתפקדות ביחס למדינה?
"אנחנו יודעים לעשות התאמות ולתת פתרונות מהירים, ומה שקורה פה זה מדהים. אני לא מאמינה בוואקום, מישהו תמיד נכנס אליו. רמות ההתנדבות, העזרה והתמיכה הן בלתי נתפסות. גם בתנובה תרמנו והתגייסנו לסייע. מאות עובדים הגיעו לפצועים בבתי חולים, לריכוזי חיילים ולאזורים אליהם פונו מפונים, ושימחו אותם עם מעל 400 טון מוצרים. אצלנו במרלו"ג ובמרלו"גים נוספים של תנובה ארזנו גם מוצרים שהגיעו לצבא".
כי חברה עסקית יודעת לזהות את ההשלכות של אירוע יותר מארגון ציבורי?
"החברה הבינה מהר מאוד את הצורך לטפל בעובדים שלה, והפתרונות הראשונים היו מהירים מאוד והוכיחו שהחברה יודעת להתמודד גם בעת משבר. חלק מהיכולת של המרלו"ג לחזור לשגרה נעוץ בתשתית שנבנתה בתקופות רגיעה והיא חזקה. לכן בזמן
משבר ולחימה היכולת לאסוף את עצמנו, להבין את המשימה ולתת את מה שצריך הייתה מהירה יותר. יש מחויבות והבנה. זה מוטו שמוביל אותי לאורך כל שנות הקריירה שלי".
זו עבודה לוגיסטית עם טאצ' אישי?
"נכון מאוד, וככה אני מאמינה. אני מנהלת מרלו"ג מורכב וגדול בגאווה גדולה ולא משנה מה אני אנהל. אני מאמינה שבסוף זה מה שמאפשר להגיע לתוצאות. למדתי בתקופה הזו שיממה זה יותר מ-24 שעות. למדתי שאפשר לעשות הרבה יותר. וכמה זמן? כל עוד אפשר אז נעשה".
אם היית צריכה לבקש עכשיו משהו קטן, מה זה היה?
"שלמרות התקופה הקשה נצא מזה כעם וכמדינה כמה שיותר מהר מחוזקים, ושנדע לדאוג אחד לשני".