הכתבה בשיתוף שטראוס
בסקירת מצב המשק שביצע משרד הכלכלה והתעשייה בשבוע השישי למלחמה, נראה כי המשק הישראלי עומד בימים אלו בפני אתגרים משמעותיים. כ-19% מכוח העבודה הישראלי מושבת בגלל הלחימה. מדובר במספר עצום של כ-764 אלף עובדים. חלק מהמפעלים דיווחו על עיכובים בשינוע סחורה למפעלים, בעיקר עקב מחסור בנהגים. באזורים שנפגעו מהלחימה נרשם מחסור בעובדים בשל קושי בהגעה של עובדים שפונו למקומות רחוקים ובשל קושי בגיוס עובדים. בעיות תזרימיות נגרמו בחלקן בשל העובדה שחלק מהמפעלים היו מושבתים. למעשה, כושר הייצור באזור קו עימות בדרום עומד על כ-30% מכושר הייצור המשוקלל. ובצד הביקוש, בשבועות המלחמה הראשונים נראתה ירידה של 20% בהוצאות משקי בית בכרטיסי אשראי.
"עברנו כמה מהמורות רציניות מאוד בחודש וחצי האחרונים. כשפיקוד העורף קרא לציבור להצטייד במזון, אנשים קנו הרבה יותר ממה שקונים בדרך כלל", מתאר שגיא בן רימון, סמנכ"ל התפעול בשטראוס. "כעסק וכחברה מהגדולות במשק עבדנו קשה מאוד כדי להתאים את עצמנו לתנאים המשתנים ולהתאים את המלאים ואת קצבי הייצור כדי להדביק את קצב הקנייה. כרגע נראה שהמצב מתייצב וחוזר לרמה סבירה, למה שאנחנו רגילים בחודשים האלו של השנה".
הייתם ערוכים? איך נערכים למצבי קיצון כאלו?
"יש לנו נהלים ופרוטוקולים מתאימים, וברגע שהתחיל המצב הנוכחי, כמו כל המשק, נכנסו לניהול במצב חירום, כשהמטרה העליונה והראשונה בכל המפעלים הייתה רציפות עסקית. אני יכול להגיד בגאווה שהמפעלים ברובם עבדו יפה לאורך כל התקופה הזאת. אפילו בזמנים כאלה יש הירתמות יתרה של המנהלים והעובדים ואנחנו מצליחים להגיע לרמות אספקה יפות שנותנות מענה למרבית הביקושים".
איך התמודדתם עם קשיים שנוצרו בשרשראות האספקה?
"אנחנו דואגים כל הזמן לייצר מערכת תומכת מכל מגוון התחומים של שרשרת האספקה שתאפשר את ההמשכיות העסקית, עם מתן פתרונות לבעיות ותקלות שנוצרות, לדוגמה, בפערי אספקה והגעה של חומרים או חומרי אריזה. בכל חומר גלם שמיובא לארץ בתקופה כזו, האתגרים מתחילים לצוף, כמו למשל הקשיים שהתעוררו בנמלים שיצרו עיכובים בהגעת חומרי גלם. אנחנו נמצאים בשיח פתוח עם משרדי ממשלה שמאפשרים לנו לקבל סחורות בצורה מהירה יותר. כדי להתמודד עם אספקת חומרי אריזה, התחלנו לבחון חברות ישראליות שאנו רואים בהן אלטרנטיבה, כך שלא אחת הפתרונות שעולים הם פתרונות לוקליים".
מה הייתה היענות מצד העובדים במפעלי הדרום להמשיך בעבודה גם תחת אש?
"לצערי, עובדי ועבדות המפעלים שבעוטף כבר רגילים לעבוד תחת איום טילים. המפעלים ממוגנים לעילא ולעילא, הרי כבר 20 שנה הם נמצאים תחת האיום הזה ויודעים את העבודה. אבל האירוע הזה לא היה אירוע סטנדרטי, לא מעט מהעובדים פונו מבתיהם, וזה יצר מורכבות חדשה. אך כיוון שאנחנו מחויבים להמשכיות העסקית ולביטחון התזונתי שאנחנו מספקים לצרכנים הישראלים, פעלנו מהר מאוד כדי לפתוח את המפעלים. מפעל המלוחים בשדרות לא נסגר מעולם, בפעם הזאת הוא נסגר לארבעה ימים, ובתיאום פיקוד העורף התחלנו להחזיר את המפעל בצורה מדורגת, ממשמרת אחת בכמות מצומצמת של עובדים שהגיעה, אחרי שווידאנו שכל המערכות חוזרות לעבוד בצורה תקינה, ולאט לאט עלינו במשמרות. עכשיו המפעל עובד בתפוקה כמעט מלאה. יש הירתמות יוצאת דופן של עובדים ושל מנהלים שפשוט מגיעים ועושים את זה בחפץ לב. אחד הדברים שאנחנו נותנים זה חזרה לשגרה, ובאירועים כאלה השגרה זה הכול, היא נותנת יציבות. בתור קצין בחי"ר אני יכול לומר לך שהדבר הראשון שמלמדים אותך זה דוגמה אישית, וכאן אני רואה מנהלים שמלמדים דוגמה אישית, מגיעים ראשונים למפעל, נמצאים עם העובדים ומפעילים יחד את הקווים, וזה מרשים מאוד".
"אנחנו חלק מהאקו-סיסטם שנקרא רצועת עזה"
מפעל המלוחים בשדרות, מיזם משותף של שטראוס ופפסיקו, היא שותפות ייחודית מאוד, כך מספר יהודה אשש, מנהל מפעל המלוחים. "המפעל הוקם ב-1992 בנגב המערבי, משום שזהו האזור הגדול ביותר בארץ לגידול תפוחי האדמה, חומר הגלם העיקרי שלנו. אנחנו מייצרים חטיפי תפוח אדמה, כמו המותג הישראלי תפוצ'יפס והמותגים הבין-לאומיים דוריטוס וצ'יטוס, ומרבית המוצרים שלנו מיועדים לשוק הישראלי".
העובדים של מפעל המלוחים הם תושבי האזור, לרבות שדרות, נתיבות, אופקים, אשקלון, באר שבע וגם תושבי עוטף עזה. בסך הכול עובדים במפעל המלוחים כ-500 עובדים בשלוש משמרות ובשישה קווים, ועד לשבעה באוקטובר מפעל המלוחים בשדרות מעולם לא נסגר. "חרבות ברזל הייתה הפעם הראשונה שהמפעל נסגר. אחרי ארבעה ימים רצינו מאוד להחזיר את המפעל, כי הבנו שזה חלק מהחוזקה שלנו, הרצון לחזור לשגרה, הרצון לייצר ולעסוק ביצירה שאנחנו עוסקים בה כל השנים, וזה נותן לנו הרבה מאוד כוח, וזה חלק מהחוסן שלנו כחברה והחוסן שלנו באזור הזה של עוטף עזה".
איך חוזרים לשגרה אחרי כזו קטסטרופה?
"היו לנו שני אתגרים מרכזיים, האחד הוא ביטחון ובטיחות העובדים והשני הוא רציפות העסקית, איך אנחנו ממשיכים לייצר, להפעיל את המכונות, את הרובוטים והתנורים כדי שבסופו של דבר נגיע למדפים, נגיע לחיילים עם החטיפים, נגיע עם המוצרים המדהימים שלנו. בצד העובדים, רבים מהם חוו חוויות קשות מאוד, עובדים שאיבדו אחיינים, עובדים שאיבדו אחים, עובדים שנפגעו להם הבתים, עובדים שפונו מבתיהם, עובדים שראו את המחבלים רצים ברחובות שדרות והרגישו מאוד מאוימים. זו חוויה שונה לגמרי ממה שחוו במשך 20 שנים תחת האיום הרקטי. אני שומע את חוויות העובדים וליבי יוצא אליהם. עטפנו אותם מכל הכיוונים, אני באופן אישי וגם מנהלים ועובדים נוספים, הגענו להלוויות ולניחומי אבלים והיינו צריכים להכיל הרבה מאוד סיפורים, והדברים האלו משפיעים עליך כאדם. סיפקנו למי שהיה צריך תמיכה פסיכולוגית, עזרנו לתושבים באשקלון שלא זכו תחילה לפינוי מהמדינה להתפנות, אנשים שלא היה להם ממ"ד, כל עובד שנזקק לתמיכה, בין שהיא נפשית, כספית, עזרה במקום המגורים, ההנהלה התגייסה לעזרתו. אנחנו גם מעבים את המפעל בנוכחות ניהולית כדי לתת את הדוגמה האישית, ויותר מכל להגיד להם - חבר'ה, אנחנו כאן, אנחנו חוזרים לעשות את מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב בעולם, וזה חלק מהחוסן שלנו".
ועובדים שפונו מביתם המשיכו להגיע בוקר-בוקר למפעל?
"אני חייב להגיד שפה אני מצדיע לעובדות ולעובדים שלנו הכל כך מסורים. יש עובדים שפונו לתל אביב ומגיעים לכאן כל יום מתל אביב או מירושלים או מים המלח. יש עובדים שפונו לאילת ומצאנו להם דירות בבאר שבע שהם יוכלו לגור בהן במהלך השבוע ובסוף השבוע לחזור למשפחה באילת. אנחנו עדיין לא במצבת כוח אדם מלאה אבל מי שהתייצב, התייצב עם כל המוטיבציה וכל הרצון לעזור. עובדים שמגיעים מחפים על אחרים שלא הגיעו והצלחנו כאמור להפעיל את המפעל באופן כמעט מלא".
וברקע כל הזמן האיום הרקטי.
"נכון, אבל במפעל אנשים מרגישים בטוח מאוד, כי יש כאן ממ"דים ומיגוניות בכל מקום, בחצר, במחסן ובאולמות הייצור, מכל מקום אפשר להגיע בתוך 15 שניות למרחב מוגן. הפחד קיים בדרך לעבודה ומהעבודה הביתה. כשאזעקה תופסת אותך שם זה מאוד לא נעים. זו הסיבה שהגברנו את מערך ההסעות שלנו, כדי שאנשים לא יחכו יותר מדי זמן בתחנות וכדי לקצר את זמן הנסיעה. לחלק מהעובדים שמגיעים כעת מתל אביב ומירושלים שכרנו רכבים כדי לסייע להם להגיע לעבודה. כל מה שיכולנו לעשות כדי לאפשר להם את החזרה לשגרה, עשינו, ובאמת כמו ששטראוס יודעת לעשות עשינו את זה ברוחב לב ומתוך דאגה לעובדים. אנחנו כל הזמן חושבים איך מצליחים לחיות לצד מלחמה, ולחיות לצד מלחמה זה אומר לא פעם פשרות, זה אומר שאין לך יכולת לייצר את כל המוצרים שאתה רוצה, שאתה צריך להבדיל בין עיקר לתפל ולוותר על מה שלא הכרחי. מצד שני, זה גם לפנק את העובדים כמה שאפשר, אם זה בצ'ופרים, בארוחות ובמחוות, אם זה לשלוח אותם בכל סופ"ש הביתה עם חבילה ביד, לפתוח את היום בארוחות בוקר שלא היו עד עכשיו או לפתוח מחדש את חנות העובדים, שבה העובדים יכולים לקנות את כל מוצרי שטראוס בהנחה. גם אם זה לא נראה כמו הדבר הכי חיוני כרגע. ראינו שזה עושה טוב לעובדים והם מאוד העריכו את זה. התמיכה שאנחנו מקבלים מההנהלה, שמגיעים לכאן כל הזמן, נותנת רוח גבית מטורפת".
למפעל המלוחים קשר הדוק עם חקלאים מאזור הנגב המערבי, כפי שמספר אשש. "אנחנו מגדלים 35 אלף טון של תפוחי אדמה יחד עם החקלאים שלנו. אנחנו חלק מהאקו-סיסטם שנקרא עוטף עזה, ועוטף עזה זה גם החקלאים שלנו. אנחנו הולכים יד ביד עם החקלאים שלנו כבר 30 שנה, אנחנו מכירים אותם באופן אישי, האנשים האלו הם מלח הארץ, הם עושים את החקלאות בהרבה מאוד אהבה וגאווה גדולה והם היו עד עכשיו חגורת הביטחון של ישראל. האנשים האלו נפגעו כל כך חזק, איבדו משפחות, נחטפו להם קרובים, נפצעו מאוד מאוד קשה, הם חטפו מכה קשה מאוד ואנחנו מרגישים מחויבים אליהם מאוד. אני מרגיש באופן אישי שאני חלק מחבל הארץ שנקרא הנגב המערבי ועוטף עזה וליבי יוצא אליהם".
מוכרחים להניע את גלגלי המשק
גם המפעל בברור חיל לעיבוד ירקות טריים של שטראוס עובד בצמוד לחקלאי העוטף וממוקם על קצה העוטף, שבעה קילומטר מגבול רצועת עזה. לפני כשלוש שנים עבר המפעל משדה ניצן למפעל חדיש ומתקדם, והיום עובדים בו כ-60 עובדים בסך הכול. את הגידולים השונים, עלי חסות ועלי תבלין, כמו רוקט, תרד, סלקים ובסיסים לבישול כמו גזר וכרוב, רוכש המפעל מחקלאים שמגדלים עבורו את הירק על פי דרישה. "הסחורה מגיעה למפעל שלנו יום-יום על פי הזמנה. הטריות בעסק חשובה מאוד, וכל התהליך מרגע הקטיף ועד שהמוצר פג תוקף בבית הלקוח הוא 15 ימים לכל היותר, כך שלתזמון המדויק יש כאן חשיבות רבה. את הסחורה שמגיעה אנחנו רק חותכים, שוטפים ואורזים, שלוש פעולות פשוטות. אין כאן שיפורים, לא מוסיפים מלח או תמציות, רק קוטפים את הטוב שבטבע", כך מספר אמיר דבורה, מנהל המפעל.
דבורה, תושב קיבוץ יד מרדכי, לא זוכר לאורך כל הקריירה שלו כמנהל מפעלים אירוע שבו המפעל פסק מלעבוד. "מבצעים זה עניין שבשגרה אצלנו, אבל הפעם, החדירה והטבח המטורף שהיה פה ערער כל בסיס. היינו חייבים לעצור, קודם כל משום העובדה הטכנית שהעובדים שלנו, תושבי העוטף, התפזרו. שנית, לא היה ניתן בכלל להיכנס לאזור כל עוד תא השטח לא היה מטוהר ממחבלים, היה פחד להגיע לכאן. ואחרי שתי המגבלות האלו, שבלי להתמודד מולן לא היה אפשר בכלל לפתוח, הייתה מגבלה משמעותית בקבלת חומרי גלם. אנחנו מקבלים כל יום חומר גלם טרי מהחקלאים, אבל בדרכים האלו לא ניתן היה לנסוע. הכביש שעליו אנחנו מובילים את הסחורה הוא אותו כביש שבו נעשה הטבח המטורף לכל אורכו. לחלק מהשדות החקלאים לא יכולים עד עכשיו להגיע. אם שתלו עבורנו כרוב לאורך הגדר, הוא היה אבוד, וגם אם אפשר היה להגיע לשדה, הפועלים הזרים התקפלו ולא נותרו עובדים לעבד את השטח. ברגע שאין לנו את חומרי הגלם האלו זה בעייתי, אי אפשר לתכנן עבודה. משאיות ההפצה שלנו היו מגויסות גם הן לצורכי מלחמה, ואת כל זה היינו צריכים לעבור לפני שחזרנו לעבוד, זה לקח לנו תשעה ימים"
תשעה ימים בתנאים האלו נשמע לי די מהר.
"זה היה מהר. אני כבר ביום הרביעי התחלתי לדבר על לחזור, וחלק מהאנשים בהנהלה חשבו שאני מטורף על כל הראש, הרי מי היה מוכן לנסוע לשם בכלל? אבל ידעתי שאני חייב לשים את הרגל בדלת. היה לי ברור שזה לא יהיה מצב אופטימלי, אבל אתה שם את הרגל בדלת כדי להניע גלגל של תנופה. עבדנו בכל הרבדים, קודם לסדר משאיות שייצאו להפצה, לפעול מול החקלאים, לראות באיזה שדות כן אפשר לעבוד ומה אפשר להוציא, לבדוק מי מהעובדים מוכן בכלל להגיע. יש עובדים מהעוטף שנמצאים באילת, בים המלח, אני פוניתי לגבעת אולגה. בנינו שגרת חירום, שגרה שבה מסתדרים עם מה שיש, העיקר כדי לייצר. אנחנו בונים יום-יום את תוכנית העבודה שלנו ומנסים להוציא את המקסימום מהתוהו ובוהו".
ועם כל הקשיים האלו, עבור עובדי המפעל מדובר בבית. "אנחנו רגילים להיות אחד עם השני והביחד הזה מחזק, השגרה מחזקת. אנחנו מרגישים שאנחנו ממלאים את חובתנו האזרחית, וברור לנו שזה חלק מהחוסן. זו הסיבה שכבר מהיום הרביעי רציתי לחזור למפעל. אנחנו חייבים להמשיך להניע את גלגלי המשק, וזו המחייבות שלנו בשטראוס מול הלקוחות, מול הצרכנים ומול הספקים שלנו, אז אנחנו באים בהרגשה של שליחות. זו הדרך שלי לתרום במלחמה על הבית". גם אשש מרגיש כי פעילות מפעל המלוחים בשדרות היא חלק בלתי נפרד מהחוסן הישראלי: "אני חושב שהחיבור שנוצר כאן, פעם אחת עם חקלאות עוטף עזה, פעם שנייה תעשייה של טכנולוגיות מתקדמות שכוללת רובוטים וחיישנים ופעם שלישית האנשים, האנשים המדהימים מהעוטף ומשדרות ומאופקים ומנתיבות ומאשקלון, שעושים עבודה מצוינת. תחברי את שלושת הדברים האלה וקיבלת ציונות עכשווית. אנחנו מתעסקים ביצירה מדהימה ואני גאה מאוד שאני חלק מהדבר הזה". ובן רימון מסכם: "אני גאה להיות חלק מחברה כזו, חברה מובילה שלוקחת חלק באספקת המזון בארץ, ואני מקווה שהשקט יחזור למדינה שלנו ושכולם יחזרו בריאים ושלמים".