הכתבה בשיתוף שטראוס
כשאריאלה (שיפנבאור) וייס התקבלה לעבודה, כעוזרת שיווקית בחברת המלוחים בגיל 25 היא עשתה את הצעד הראשון בדרך להגשמת חלום ילדות - לעבוד בחברת מזון ישראלית. כעולים חדשים מאורוגוואי ואבא שעבד כמבקר חיצוני של עלית, זו הייתה מבחינתה ההשראה לדרך להשתייך לחברה ולהיות ישראלית. 21 שנים אחרי, וחמישה ימים לפני פרוץ הקורונה, סגרה מעגל ומונתה למנכ"לית החברה שפתחה בפניה את שעריה וממנה צמחה. "חברת המלוחים היא שותפות. יש לה שתי חברות אם מובילות, שטראוס ופפסיקו, כך שאנחנו די פריבילגים", היא אומרת וחולקת שבחים על מקצוענות, ערכיות, תרבות ארגונית חזקה, מומחיות ועוד. "חברת המלוחים מחזיקה נתח שוק של כ-40% והיא השנייה בגודלה בקטגוריית החטיפים המלוחים. אנו מייצרים מותגים כגון תפוצ'יפס, דוריטוס וצ'יטוס, המפעל והמרלו"ג נמצאים בשדרות ואנו אנחנו מעסיקים 750 עובדים, מתוכם כ-500 עובדים מהדרום".
המיקום האסטרטגי של המפעל חושף אותו לסיכונים ביטחוניים, אך עושה גם חסד בזכות הקרבה לשדות החקלאיים של קיבוצי עוטף עזה, המגדלים עבורו את תפוחי האדמה. "לאקו-סיסטם של מפעל תעשייה ששוכן ליד החקלאות המייצרת עבורו את חומר הגלם המרכזי יש משמעויות רב-ממדיות", היא מסבירה. "שטראוס הבינה עוד מימיה הראשונים את הקשר שבין חקלאות לתעשייה, שהם כמו כלים שלובים ויש ביניהם תלות ומערכת יחסים ארוכת טווח. ב-60% מימות השנה אנחנו אוספים תפוחי אדמה מ-19 קיבוצים היישר מהשדה ובו ביום הם נשלחים למפעל והופכים לתפוצ'יפס. זה מוצר המזון המתועש הכי טבעי שיש, אנחנו רק מטגנים, מוסיפים מלח ואורזים ולמוחרת הם כבר בדרך לחנויות בכל רחבי הארץ. חלק ניכר מתפוחי האדמה שכולנו רוכשים בחנויות לשימוש ביתי מגיעים לאחר שאוחסנו בקירור, אנחנו עובדים בשיטת 'ג'אסט אין טיים' - שרשרת אספקה של חומר גלם ישירות לתוצרת גמורה, ואין הרבה מוצרים כאלה בארץ". ומה קורה ביתר 40% מהימים אתם שואלים? "בשל עונתיות היבול, אנחנו גם מאחסנים חלק, כי ארבעה חודשים בשנה אין אסיף. בסך הכול אנחנו משתמשים בכ-36 אלף טון תפוחי אדמה בשנה, שהם 5% מהתוצרת השנתית בישראל, שהופכת לתפוצ'יפס, מותג החטיפים המלוחים הנמכר ביותר בישראל, המוכר כ-180 מיליון שקיות בשנה ונמצא ב-75% ממשקי הבית בישראל".
מאז נכנסה לתפקידה, ידע המפעל שלל אירועים. "כששואלים אותי מה מייחד את המשמרת שלי אני עונה 'משמרת עם הרבה אתגרים'. הייתה לנו קורונה ושומר חומות ואינפלציה ועכשיו המלחמה, ואנחנו מתמודדים עם כוחות גדולים שמשפיעים על העסק ובתוך זה ממשיכים לעבוד, לשגשג ולעבור את התקופות הקשות הכי טוב שאפשר. התפקיד שלנו זה לשמור על שגרה. אנחנו חברת מזון ומפעל מאושר מל"ח (משק לשעת חירום) ולכן זו חובתנו להבטיח שהמוצרים שלנו יגיעו ל-10 אלף נקודות מכירה ולצרכנים. עבור הצרכנים - מוצרי מזון שהם מכירים ואוהבים - מספקים תחושת ביטחון בעיתות מלחמה. העבודה נעשית תוך ניהול סיכונים ומזעור למינימום חשיפת העובדים לסכנה, אבל יש משהו בלהחזיק שגרה שנותן עוצמה ושפיות, והבנו שזה מהותי לחוסן של העובדים ולרציפות העסקית. עד למלחמה הזו, מזה כ-20 שנה, ולא משנה עצימות אירועי הירי הרקטי, לא סגרנו ולו ליום אחד את המפעל. עקב בצד אגודל בנינו את החוסן ותחושת המשמעות. יש במפעל הרבה מיגוניות שמגנות על העובדים ותורמות לתחושת ביטחון, אנחנו מפצלים הסעות כדי שלא יאלצו להמתין בתחנות הסעה תוך חשיפה לירי טילים, ממגנים באפודים וקסדות כשצריך, מייצרים באופן מפושט, כדי להקטין את מורכבות העבודה ומוקירים ומתגמלים את העובדים. זו מעטפת שלמה שהטמענו לעבודה בחירום".
ומה קרה הפעם?
"האירוע הזה אחר, ופגש אותנו בצורה קשה כמו את כל העם. תמיד שמנו את האנשים במרכז והפעם זה קיבל נופך בסדרי גודל שלא התמודדנו איתם. יש לנו עובדים שחוו טראומה ואובדן, שהיו תחת איום רקטי והיו נצורים ואז פונו מבתיהם, כאלה שביתם נפגע מפגיעת טיל וגם חקלאים שעובדים יחד 25 שנה והם חלק מאיתנו וחלקם איבדו בן משפחה או יותר ולחלקם בני משפחה שנחטפו. זו טראומה אנושית גדולה, אירוע שפצע את כולנו, פגע במורל, עורר חרדה ודאגה, וגם עם זה אנו מתמודדים. אבל כמו שקורה בחוץ עם העם קורה גם פנימה בתוך החברה, האנשים מחויבים ומבינים את צו השעה וחשיבות המשימה. במשך ארבעה ימים היינו סגורים, כי שדרות הייתה שדה קרב. כשהסיכון ירד ארגנו כוח חלוץ של 40 עובדים והפעלנו את הייצור והלוגיסטיקה. אי אפשר לתאר את הניצוץ, המסירות והמחויבות של עובדים שהתייצבו למרות חוויות קשות ומאז טיפסנו לאחוזי נוכחות בעבודה יפים".
עשיתם תהליך לבנות חוסן חברתי?
"מאז ומתמיד, המסר שלנו לעובדים שגם בעיתות משבר צריך לדבוק במשימה, כי הצרכנים מחכים וזקוקים למוצרים שלנו ולמזון. למרות שלא מדובר במוצר שנתפס כמוצר מזון בסיסי, בישראל הצריכה לנפש של חטיפים מלוחים היא מהגבוהות בעולם. בזמן מתח עם ילדים בממ"ד המוצרים שלנו מרגיעים ומשמחים אותם. התובנה הגדולה היא שדווקא במשברים קיומיים חשוב שכל אחד יעשה מה שהוא יכול וצריך ואם כולם יעשו זאת אז ברמה המצרפית יהיה לנו גם חוסן של עשייה וגם שפיות. העובדים מבינים זאת ומעוררים הערצה והשראה. אני מסתכלת עליהם ועל מה שעברו ומתמלאת. הם עמידים ומבינים שזה לטובתם, לטובת הצרכנים, הקמעונאים ולטובת החוסן הכלכלי של המדינה - והם פועלים ממקום של משמעות".
לאן את מסתכלת קדימה?
"אני לא מנהלת שקמה בבוקר רק מתוך היעדים העסקיים, על אף שזו לא מילה גסה, מבחינתי שקית תפוצ'יפס היא הרבה מעבר לערך הכלכלי שלה - אלה תפוחי אדמה שגדלו בעוטף ואנו מכלכלים ומאפשרים את הפריפריה, ואת כך שחקלאי העוטף יוכלו לחיות ולהתפרנס בכבוד. אנו תעשייה כחול־לבן שתורמת לתושבי הדרום. בשקית תפוצ'יפס יש חקלאות ותעשייה וכלכלה והרבה מאוד מעגלי השפעה, ואותי זה ממלא. זו גם אחת הסיבות שהקמנו קרן, בשיתוף עם 'לקט ישראל', של תרומות לטובת חקלאי ומגדלי הירקות של אזור עוטף עזה בהיקף של מיליוני שקלים. אנחנו מבינים שמגדלי הירקות וחקלאי העוטף ממלאים יום־יום חלק חשוב בשמירת הביטחון התזונתי של אזרחי ישראל. גידוליהם מהווים נתח משמעותי מכלל התוצרת החקלאית במדינה. יש לנו בשטראוס מחויבות ארוכת שנים לחקלאים ולחקלאיות באזור העוטף, המהווים חלק בלתי נפרד מפעילות החברה. מתוך כך, גם נהיה שותפים לשיקום מפעל חייהם. הקמת הקרן ומימוש התוכנית יאפשרו לנו לסייע לחקלאים להתאושש ולסייע גם לתעשיית המזון הישראלית ולפיתוח האזורים הפגועים בדרום. שטראוס כחברת מזון ומשקאות ישראלית אחראית לשמירת הביטחון התזונתי של תושבי המדינה".
אי אפשר להוציא את החקלאי מהשדה
אחד החקלאים שנותנים שירות לשטראוס ולמפעל המלוחים הוא שחר והב מניר עוז, שגדל בקיבוץ מגיל 10 ומשנות העשרה עובד בגידולי שדה (גד"ש) שהפך להיות חלק ממנו. והב מספר שלקיבוץ כ-20 אלף דונם של מגוון גידולים, כ-4,000 מהם משמשים לתפוחי אדמה. "מאז ומתמיד גידלנו תפוחי אדמה, אני עושה את זה כבר כמעט 30 שנה וזה עוד הולך לאחור".
איך זה להיות גד"שניק בדרום?
"הכי כיף. תפוחי אדמה גדלים בחורף, אז מזג האוויר הוא כיפי".
זה גידול קשה?
"כל גידול חקלאי הוא קשה, אין חקלאות קלה. הסיכון גבוה ומתח הרווחים נמוך ובלי סבסוד אין לנו קיום. רוב ההכנסה של הקיבוץ מושתתת על חקלאות ויש גם כמה ענפים קטנים נוספים, אבל השדות הם החלק הנכבד בפרנסה".
עם שטראוס זה רומן ארוך?
"מאוד, עובדים עשרות שנים ביחד, וזה שיתוף פעולה שטוב לכולם, הם צריכים תפוחי אדמה ואנחנו מגדלים. טוב לעבוד איתם כי הם מבינים באמת את החשיבות של החקלאי בשרשרת המזון ומכבדים את העבודה שלנו מאוד. העסקה איתם תמיד בסדר, העבודה מסודרת ויש יחסים טובים. הם מודיעים לנו מתי הם צריכים ואנחנו זורעים בהתאם ומטפלים". והב מגלה שהם מגדלים עבור שטראוס זנים ייעודיים עתירי חומר יבש שמיטגנים טוב והופכים לקריספיים, תכונה חשובה בתפוצי'פס.
זה שונה לגדל ירק לתעשייה?
"לא. תפוח אדמה הוא תפוח אדמה. בכולם מטפלים הכי טוב שאנחנו יכולים, אין שום הבדל, הכול צריך להיות באיכות הכי גבוהה וזה מה שאנחנו משתדלים לעשות. אולי זה נשמע קצת קלישאתי, אבל זה מה שאנחנו יודעים לעשות ועושים הכי טוב גם לשוק וגם לתעשייה. האזור שלנו מספק כ-80% מתוצרת תפוחי האדמה במדינה, שגדלים ברעים, בבארי, בגבולות, בצאלים ועוד. שטחי ניר עוז מיוחדים כי קו המדבר חוצה אותם, אז יש לנו שדות עם חול מדברי ושטחים עם אדמה כבדה יותר וזה מאפשר משחק בין סוגי הירקות לעונות השונות ותורם למגוון. אנחנו יכולים לזרוע כל זן בזמן המדויק ובסוג האדמה המתאימה לו".
איך שומרים על שגרת חקלאות?
"זו הבעיה העיקרית שלנו. כל מבצע היה בעוצמה אחרת, אבל אז המשפחות עוזבות את הקיבוץ או שמפנים אותנו, ומי שיכול נשאר לטפל בעיקר בהשקיה ובריסוסים שהם לב העניין, ואת כל היתר דוחים כמה שאפשר, זו בעיה תמידית".
יש נזקים כלכליים?
"בכל מבצע יש נזקים כלכליים וכל פעם אנחנו מתחננים למס רכוש. לרוב הפיצוי הוא פשרה שאינה מכסה את הכול ואנחנו סופגים".
אז למה נשארים?
"שאלה טובה שגם אשתי שואלת כל הזמן. לא יודע, זה הבית, אי אפשר להוציא את החקלאי מהשדה. כל החקלאים ביישובי הספר מחזיקים את הגבולות, אז זו שאלה גדולה שקשה למצוא לה תשובה טובה, בעיקר בשנים האחרונות כשנהיה קשה מאוד בעוטף ובחבל הבשור. חוסר הביטחון והמעבר בין גן עדן לסיוט נמשך יותר מדי זמן ואי אפשר לספוג לנצח, צריך לפתור את הבעיה הזו, אבל לא נראה שמישהו ניסה בעשור האחרון לפתור אותה".
אפשר לפתח חוסן במרחב הזה?
"זה חוסן מזויף. כולנו משחקים אותה קשוחים, בסוף זה מחלחל. לא יודע מה נעשה עכשיו, אבל אנחנו חוזרים לחקלאות ומנסים לעבוד איפה שאפשר. רוב השדות שלנו על הגבול אז אי אפשר לעשות שם כלום השנה ומחפשים פינות שאפשר לזרוע בהם תפוחי אדמה".
עלול להיווצר מחסור בתפוחי אדמה?
"לא משהו קטסטרופלי, כי הרוב בסדר ומוקדם עוד להעריך את גודל הנזק. יש כרגע בלגאן אבל כולם יתגייסו כדי לעזור לחקלאות בכל מה שאפשר וכל מי שצריך עזרה מקבל. אנחנו משתדלים לספק מההתחייבויות שלנו את כל מה שאפשר, כי זה מה שאנחנו עושים וזה לטווח ארוך. בשנים הקשות הם עוזרים לנו וכשאנחנו יכולים אנחנו עוזרים להם, זה חלק מהעבודה מול שטראוס. שוחחנו והם הקימו קרן לטובת החקלאים שזה דבר יפה. הם משתדלים לעזור לנו ואנחנו זוכרים את זה. יש יחסים הדדיים, ועבודה של שנים וזה ראוי להערכה, כי זה עובד לטובת כולם, בעיקר בחקלאות שזה עולם שמתכננים שנה-שנתיים מראש וחייבים יציבות".
השגרה מחזיקה אתכם?
"כן, אבל הבעיות לא הולכות לשום מקום. כל אחד בינו לבין הלב של עצמו, ומה שנשאר לנו זה רק לשחק עם האדמה, זה מה שאנחנו יודעים לעשות. אנחנו חקלאים וההתעסקות עם המחזור הרגיל שלנו, עם העונות והזריעה עוזרים להשכיח את כל הבלגן".
תחזרו לקיבוץ?
"שאלה שאני לא יודע לענות עליה. צריך לראות מה קורה כי לא ברור מה יהיה. בינתיים חלק מהאנשים חזרו לעבוד אחרי היעדרות של חודש".
רגע לפני סיום ולמרות התחושות הקשות שנובעות מחוסר הוודאות, מדגיש והב: "זה באמת אחלה לעבוד עם שטראוס - מכל הלב, אנחנו משתדלים להיות חברים של כל מי שאנחנו עובדים איתו, זה ככה בקיבוץ ובגד"ש וגם עם הלקוחות, יש לזה ערך מוסף כי בחקלאות בלי קשר אישי אין לך קיום, זה עסק קטן, כולם מכירים ולומדים מכולם ולמרות התחרות, בסוף לכולם טוב".