נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) אהרן ברק הוא ה"חתום" על "הלכת אפרופים" השנויה במחלוקת-רבתי. הלכה זו מרחיקה את פרשנות החוזה ממילותיו, ומעניקה משמעות רבה לתכליתו של החוזה ולנסיבות שאפפו את חתימתו.
מעת מינויו לבית המשפט העליון של השופט יורם דנציגר, הוא אינו מסתיר את כוונתו לעשות ככל שביכולתו על מנת שהלכה זו תעבור מן העולם.
שניים אלה באו "ראש בראש" בדיוק בסוגיה זו, במהלך פאנל שהתקיים בכנס לשכת עורכי הדין באילת. דנציגר "העז" להביע את דעתו החולקת על ברק, והאחרון השיב לו "כגמולו" במילים חריפות.
לא זה המקום לדון בכל טיעון וטיעון שהועלה על-ידי מי מן הצדדים הנכבדים. אין ספק כי בפי כל אחד מהם היו טיעונים טובים ומשכנעים בשאלה זו או אחרת. לא זה המקום, כמובן, לבחון את הלכת אפרופים. עם זאת, זה המקום להעלות על הכתב מספר שאלות מדאיגות, שעלו מכך שהנשיא לשעבר הרשה לעצמו להתבטא כלפי דנציגר כפי שהתבטא.
דנציגר הוצג כשולף
מה סבר נשיאו הקודם של בית המשפט העליון שהוא תורם למשפט הישראלי כאשר הציג, קבל עם ומשפטנים, את שופט בית המשפט העליון דהיום (ולעוד שנים רבות), יורם דנציגר, כשולף המהיר ביותר בעליון, ואת דבריו כ"דברי הבל"?
כיצד הוא ציפה שדבריו החריפים ישפיעו על דעת הקהל בישראל? האם האמין שבדבריו הוא יחזק את האמון שרוחש הציבור כלפי בתי המשפט בכלל וכלפי בית המשפט העליון בפרט? האם האמין שהוא מעבה את יסודותיו של המוסד השיפוטי העליון החשוב כל-כך? האם קיווה שדבריו יתרמו ליציבות השיפוטית ויעודדו את הפלורליזם המחשבתי, גאוותו של בית המשפט העליון בישראל?
האם דבריו של הנשיא בדימוס היו אמורים, בעיניו, לחזק את מעמדו (הרם ממילא) ואת תדמיתו המקצועית והאישית?
וכיצד משליכים דבריו החמורים של הנשיא הנכבד על תקופת כהונתו ארוכת השנים כנשיא בית המשפט העליון? האם עתה הוא הרשה לעצמו להתבטא בפרהסיה כפי שבעבר נהג להתבטא רק בחדרי-חדרים כלפי אלה שהעזו לחלוק עליו? האם מדבריו אלה ניתן ללמוד מעט על אופן התנהלותו כנשיא?
אלה מקצת מן השאלות שאי-אפשר שלא לשאול, שחשוב לשאול, שחייבים לשאול, נוכח הדברים החריפים שהטיח ברק בדנציגר (שאלות שנותרות בחלל האוויר גם בהתחשב בכך שהוא חזר בו, לאחר מכן, מחלק מן הדברים).
ומה בנוגע לתשובות לשאלות אלה? ובכן, תלוי את מי שואלים.