"אם זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז, מגעגע כמו ברווז, אז מה זה? זה ברווז, אבל הברווז הזה הוא ברווז גרעיני"
מול קהל שבוי בכינוס השדולה האמריקאית למען ישראל, איפא"ק, ב-6 במארס השנה, בעוד אחד מהנאומים שאמורים להדהד את תדמיתו הרהוטה, דקלם נתניהו את מה שרבים מכנים כ"מבחן הברווז". באינטונציה זחוחה ובגבה מורמת ביקש נתניהו לסייע לקהילה הבינלאומית לחבר את הנקודות בציור המרומז של המציאות. הגרסה הפיוטית ל"כאילו דא!".
נתניהו ידע מה הוא עושה. אגדת העם הזו, שיש גרסאות המשייכות אותה במקור למשורר האמריקאי מתחילת המאה ה-20 ג'יימס וויטקומב ריילי, צברה תאוצה בעיקר בזמן המלחמה הקרה כאמצעי לסמן את האויב. בשעה שאמריקאים פטריוטים רצו להגיד שהאף המעודן שלהם מריח קומוניסט בסביבה, הם שלפו את הברווז. לדוגמה, אמיל מייזי, הגזבר של פועלי תעשיית הרכב ב-1946, שאמר על אחד ממתנגדיו: "אני לא יכול להוכיח שהוא קומוניסט, אבל כשאני רואה ציפור שמגעגעת כמו ברווז, הולכת כמו ברווז והיא מסתובבת עם עוד ברווזים, יהיה סביר לחשוב שאכן מדובר בברווז".
אחרי מייזי, זה כבר הפך להיות דרך מקובלת לסמן את הקומוניסטים בארון. גם לא היה צורך לחזור על כל המשל, ואפשר היה להסתפק בשורת הפתיחה "אם הוא הולך כמו ברווז", וכולם כבר ידעו איך זה נגמר. בגרסה למתקדמים, היו גם מי שפשוט געגעו "קוואק, קוואק", וכך חרצו גורלות.
גרסה מתוחכמת יותר לאותו פאנצ'ליין סיפק שופט בית המשפט העליון האמריקאי פוטר סטיוארט ב-1964, בתיק המפורסם "ג'אקובליס נגד מדינת אוהיו". ניק ג'אקובליס היה בעל בית קולנוע שבית משפט מקומי הרשיע וקנס אותו על שהקרין את הסרט הצרפתי "המאהבים", שנתפס כמגונה. ג'אקובליס ערער והתיק הגיע לעליון, שם התפתח דיון בין השופטים באשר לטיבה החמקמק של הפורנוגרפיה. העמדה הבולטת ביותר הייתה של סטיוארט, שהתנגד לצנזורה, מלבד מקרים של פורנוגרפיה קשה: "אני לא אנסה היום להגדיר מהם החומרים הנכללים להבנתי בהגדרה הזו, ואולי אף פעם לא אצליח לעשות זאת. אבל אני יודע לזהות אחד כשאני רואה אחד (I know it when I see it) והסרט המדובר הוא לא כזה".
"הם מ-פ-ח-ד-י-ם"
נאום הברווז לא היה הפעם הראשונה שבה נתניהו לחץ על הכפתור הקמאי של הפוביה מהאחר. למעשה, באיפא"ק הוא עשה זאת באנדרסטייטמנט מרומז יחסית לגרסת המקור: בכנס פעילי ליכוד ב-13 במאי, זמן קצר לפני בחירות 1999. שם, מול קהל של משולהבים מקצוענים, שלף נתניהו את הקלף ששירת אותו חזור ושרת במהלך הקמפיין, והפעם במקצב הולך וגובר של תופי מלחמה. בום-בום-בום-בום-בום. הם מ-פ-ח-דים. ועוד פעם: הם מ-פ-ח-דים. ידו השמאלית מכתיבה את הקצב, ושוב: הם מ-פ-ח-דים.
מי זה הם? הפרשנים שניתחו את הקריאה הזו בלייב הסבירו שנתניהו התכוון לתקשורת, שלטענתו התגייסה נגדו במהלך אותה מערכת בחירות. בזום אאוט התקבעה הקריאה בהיבט רחב יותר, כשה"הם" הפך לשם קוד לאליטות הישנות, שהתקשורת היא רק אחת מהן. הצדקנים, יפי הנפש, הסמולנים, האחוס"לים. נו, אתם יודעים, קוואק, קוואק.
"יתנו - יקבלו. לא יתנו - לא יקבלו"
במהלך הקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, טבע נתניהו את הביטוי שהפך מהר מאוד לקיצור תולדות השקפתו המדינית. זו הייתה אמורה להיות תשובתו של הגבר-גבר להסכמי אוסלו הרופסים ובאותה נשימה הוא גם שרבב לשיח את ה-reciprocity (יש לומר בקול עמוק), "הדדיות" בלשון העם, מה שהכניס זוגות רבים למערבולת של התחשבנויות קטנוניות.
על הביטוי עצמו נתניהו יכול לרשום זכות יוצרים חלקית בלבד, בהיותו פרפראזה על בדיחה של דן בן אמוץ מימי "שלושה בסירה אחת", תוכנית הרדיו הפופולרית ששודרה בילדותו של נתניהו. בן אמוץ סיפר שם על מבריח קפה שנעצר במכס של נמל חיפה, וכששאלו אותו מה הוא מייבא, ענה האיש שזה אוכל לציפורים. המוכס, בתגובה, שאל: "ממתי ציפורים אוכלות קפה?", והמבריח ענה: "ירצו -יאכלו, לא ירצו - לא יאכלו".
"כמו שיש ננו-טכנולוגיה, דרושה ננו-ביורוקרטיה"
לפני שבועיים קפץ נתניהו לביקור בטכניון וקיבל סיור מקיף במקום. יותר מכול, הוא התפעל ממעבדות הננו-טכנולוגיה, עד היום הבייבי האולטימטיבי של שמעון פרס.*במהלך הסיור התקשר ביבי למנכ"ל משרדו הראל לוקר ואמר לו (ולמיקרופונים שהזדמנו לשיחה): "כפי שיש לנו ננו-טכנולוגיה, אני פועל כדי שתהיה גם ננו-ביורוקרקטיה".
ננו? כן, ננו. כמו שמילי זה אלפית, מיקרו זה מיליונית, וקילו זה אלף, ננו זה מיליארדית. זאת אומרת פצפון. ואם ננו-טכנולוגיה היא תחום המבוסס על חלקיקים מאוד קטנים, אז ננו-ביורוקרטיה, זאת אומרת בלי כל אנשי האמצע המיותרים האלה עם הרגולציות ועם החוקים.
כמו אישה בדיאטה, שכל דוגמית קולינרית מזכירה לה את מספר הקלוריות שבא איתה, ככה נתניהו עם הביורוקרטיה. כל אירוע, מונח או ענף מחקר שטומן בתוכו דימוי שמעיד על רזון או קוטן, מהדהד לו את הרפורמה הרטובה שלו על קיצור הליכי הביורוקרטיה. ועוד עם שם ממותג כמו ננו, באמת שקשה לעמוד בפיתוי. נראה אותו מתקתק משחקי מילים עם "תחום החומרים המתקדמים", כמו שהענף נקרא בתחילת דרכו.
"דרוש סופר טנקר לביורוקרטיה"
ובאותו עניין, אבל שנה קודם לכן. בישיבת סיעת הליכוד ב-7 במארס 2011, פרס נתניהו את הפתרון שלו לבעיית הדיור המציקה. "אנחנו מביאים אמצעי מיוחד", הבטיח. "זה כמו סופר טנקר לביורוקרטיה. לכבות את הלהבות של הביורוקרטיה".
מדוע דווקא אותו מטוס כיבוי אדיר ממדים הדהד לנתניהו את שאיפתו הישנה לקצר את ההליכים בדרך לאישורי בנייה? נתניהו מן הסתם בנה על הזיכרון האסוציאטיבי של קהל היעד. הרי כידוע, בתפיסתו העצמית, תפקודו בעת השריפה בכרמל היה מעורר השראה ומופת של לחתוך עניינים. כמו שטרחה לשכת ראש הממשלה כמה חודשים אחר כך (ב 19 בדצמבר) להזכיר לציבור: "הוא היה הראשון להבין את גודל האירוע" וגו'. מותר לנחש שהיצירתיות של נתניהו תיעצר לפני שהוא יבקש להרדים את הביורוקרטיה עם איזה שפריץ של פנטניל, אותו סם הרדמה קטלני שהמוסד עשה בו שימוש בניסיון ההתנקשות הכושל בחאלד משעל, אי-אז בקדנציה הראשונה שלו.
"בואי שרה'לה, הולכים"
זמן קצר אחרי פרסום התחקיר "תיק שרה - הסיפור המלא" (שלהי 1997) בידיעות אחרונות, ואחרי שלשכת ראש הממשלה סירבה להגיב באופן רשמי לאוסף הסיפורים המביכים, סוף-סוף מצאו המיקרופונים את נתניהו מוכן למסור את גרסתו, כשלצדו שרה בפנים רדופות. וזה מה שהוא אמר: "בשנה וחצי האחרונות, אשתי ואני ואפילו הילדים שלנו נתונים להכפשות והשמצות שלא ידענו כמותן במדינה. ועכשיו זה פרץ את כל הגבולות. זה הגיע לדרגות כאלה של מיאוס ורשעות שפשוט לא ראוי להתייחס לזה. שרה'לה, בואי, אנחנו זזים".
אז רגע, איפה "בואי שרה'לה הולכים"? ובכן, כאן כבר מדובר בהמצאה. קופירייט ששיפץ קצת את המשפט המקורי כדי להביא אותה בפאנץ'. פילולוגים יצביעו על כך שהבדלי הגרסאות הם לא מקריים. הצרחת המילים "שרה'לה" ו"בואי", מעמידה את שרה נתניהו במרכז המשוואה. בהשמטה של המילה "אנחנו" ובהחלפת הפועל "זזים" ב"הולכים" הרוויח הסטיקר הלועג לא רק לוגו קצבי, אלא גם הזדמנות לצייר את השיח בין נתניהו לאשתו כדבר איש אל חיית המחמד שלו.
"הכלכלה שלנו היא איש רזה הנושא עליו איש שמן"
את המוטו של הקדנציה של נתניהו כשר אוצר אפשר לתמצת בתיאוריית השמן והרזה. בגרסה המאוד ספציפית שלה, סיפק נתניהו גם משקל מדויק: "דמיינו אדם ששוקל 45 קילו, שסוחב על הגב שלו אדם ששוקל 55 קילו". מתבקש לשאול מי היה זה שכייל את המשקל בבית ראש הממשלה, ומה זה אומר על ה-BMI של המשק הישראלי, אבל נניח לזה כרגע.
משל השמן והרזה נחשב לפאר עולם הדימויים הביביאיסטי. באמצעות דימוי פשוט הוא הצליח לנסח את כל תפיסת עולמו ביחס לנמרצותו החיונית של המגזר העסקי והאתלטי אל מול העול הבלתי נסבל של שומני המגזר הציבורי. הנה לכם מייקל מור או ירון ברלד, על כל גיחוכם, מנסים למחוץ תחתם את מי שבאמת נושאים בנטל.
נתניהו לא היה הראשון לדלות תיאוריות כלכליות מהשמן והרזה. קדם לו רונלד רייגן, שכבר ב-1964 נשא נאום שנחשב לגרעין השקפתו הכלכלית כנשיא. אלא שבנאום המכונה "הזמן לבחור", השמן והרזה מגלמים בדיוק את ההפך ממה שהם מגלמים אצל נתניהו. כאן גודלו של השמן הוא עדות לבריאות ולעושר, ואילו הרזון נתפס כסימן לעוני נכשל.
"יש סביבנו רבים שלא מסוגלים להסתכל על איש שמן העומד ליד איש רזה מבלי להגיע למסקנה שהשמן הוסיף למשקלו על-ידי ניצול הרזה", קרא רייגן. "אז הם מתכוונים לפתור את כל מצוקות בני האדם בעזרת תכנון ממשלתי. כעת, אם תכנון ממשלתי או קצבאות סעד הם הפתרון... האם לא היה סביר לצפות מהממשל שיגיד לנו לאלה תוצאות הגיע? האם הם לא היו אמורים לספר לנו על הירידה השנתית במספר הנזקקים? או הירידה בדרישה לדיור ציבורי?".
חוק הפוטושופ מעולם לא היה יותר רלבנטי.
"מכונית ששקועה בבוץ; סירת מירוץ מול אונייה; עצירת הנפילה, סיבוב ונסיקה"
משברים כלכליים הם מקור בלתי נדלה לדימויים עבור נתניהו, ומוטב כאלה עם ניחוח תחבורתי קל. כיאה לגבר שהוא, המציאות מזכירה לו כל הזמן מכוניות, מטוסים וסירות. כשר האוצר הוא שלף את עלילת המכונית. במסיבת עיתונאים באוגוסט 2004, שבה הציג את התקציב, הוא דיבר על כך שיש סימנים ראשונים ליציאה מהמשבר, "אבל הקרקע עדיין בוצית וחייבים להמשיך לדחוף את המכונית עד שנגיע לקרקע יבשה, וכשנצא לגמרי מהבוץ, אני רוצה לוודא שכולם יהיו על המכונית".
מאוחר יותר, בנאום הרכבת הממשלה, באפריל 2009, קבע נתניהו ש"דווקא היותנו מדינה קטנה הוא המנוף להיחלצות מהירה מהמשבר, בהיפוך של יתרון הגודל". והנה מגיע המשל: "המשק הישראלי משול לסירת מירוץ קטנה השטה בין אוניות גדולות. קל יותר לשנות כיוון של סירת מירוץ זריזה מאשר של ספינה גדולה".
אבל הדימוי שגרף את הקופה כולה הוא זה מתחום הטיס. בינואר 2009, כחודש לפני הבחירות, בנאום בפני האסיפה הכללית השנתית של התאחדות התעשיינים, שטח נתניהו את הפתרון שלו למשבר הכלכלי בסלוגן קולע בן ארבע מילים: "עצירת הנפילה, סיבוב ונסיקה". האטרקציה המרכזית בתיאוריה שלו הייתה שפת הגוף. כוראוגרפיה וירטואוזית שבמהלכה ידו הימנית משייטת למטה, מסתובבת כבורג, וממריאה אל על לעבר השמיים הכחולים. מחול שנחרת עמוק בדעת הקהל בזכות הסיבוב שעשו עליו ב"ארץ נהדרת". אם כבר במשבר, אז שיהיה בתנועה.