עם הגיע "שבוע הספר", מתעוררת כדבר שבשגרה אובססיית רכישת הספרים של מי שנחשב לעם הספר - בעיקר אם הספר אינו התנ"ך שעל שמו הוא נקרא כך; וכמובן, כל עוד הוא נמכר ברשתות הספרים ברבע מחיר...
בהלת הקניות מולידה גם היא כתגובה מותנית את הביקורת על אודות זילות מקצוע הסופר והסופרת, אשר פרי עבודתם נרמס תחת מבצעי אותן רשתות. והנה, זאת הפעם אף עתיד להתרגש עלינו מעשה של ממש בנושא - שרת התרבות לימור לבנת מודיעה כי תתמוך ביוזמה רבת-השנים להגביל את יכולת המשווקים להציע ספרים במחירי מבצע נמוכים כל-כך.
על פניה נראית יוזמה זו כברוכה במיוחד. הרשות המבצעת נזעקת להגן על האזרח הקטן - אותו סופר או סופרת הנרמסים תחת נטל תאוותם הכלכלית של ההוצאות לאור וחנויות הספרים, ונותרים נטולי השתכרות איכותית על פרי עבודתם.
לכאורה, מי שמצדדים במעורבות משמעותית יותר של המדינה בכוחה ההרסני וחסר התחתית של היד הנעלמה המדריכה את התנהלות השוק, אמורים היו לקבל חקיקה מעין זו בברכה ובאנחת רווחה של הגשמת חזונם. ועדיין, ניתן לתהות וראוי לתהות על מיקומה של יוזמה זו. האומנם דווקא כאן נחוצה היא? האם היא עוסקת במצב חמור וייחודי הדורש התערבות נקודתית?
לא יותר מתמונת-מראה
בספרו "הקפיטל", הזהיר קרל מרקס מפני הניכור העלול להיווצר משיטת הייצור ההמונית. אחת מצורות הניכור הללו נוצרת כאשר אדם מורחק מפרי עבודתו ומסומן כעוד בורג על פס-הייצור שלה. הסופרים מן הסתם חשים כך, בצפותם בעיניים כלות באופן שבו יצירתם מופעלת בידי השחקנים האחרים והגדולים בפס הייצור של הספרות הישראלית. הם חסרי שליטה על הנעשה ביצירתם, והמחיר שהם מקבלים על מכירתה היא תולדה של שוק עבודה גרוע במיוחד שבו יכולת המיקוח שלהם כפרטים בודדים נמוכה. האם שונה מצבם מזה של יצרנים ועובדים אחרים בשוק?
ככל שהצעת החוק מבורכת ומעידה על התעוררות המדינה מתרדמת חוסר האחריות וחוסר ההגינות שלה, בעוד "כוחות השוק" תוקפים ללא רחם את אזרחיה - היא עדיין מטרידה במיקומה האליטיסטי. מצבם של הסופרות והסופרים הוא לא יותר מתמונת-מראה טיפוסית ותולדה ישירה של הפעלת עקרונות השוק הקפיטליסטי עליהם. עובדים רבים אינם מקבלים הכרה באיכות עבודתם, סובלים מעמדת מיקוח חלשה, ולכן משתכרים בצורה מביכה ועובדים תחת תנאים מביכים.
נכון שהספרות מבססת את מסד התרבות החברתי שלנו, אבל היא לא נושאת לבדה בנטל זה. כדוגמאות מיידיות ניתן לחשוב גם על הגננות, הסייעות, המורות - כולן בונות את דור העתיד האמור להפוך נכסי תרבות ספרותיים לשימושיים ולבעלי משמעות עממית. תובנה זו לא גרמה לשרת התרבות, בימים שבהם עוד הייתה שרת החינוך, להזדעק כמו כאן להגנת שכרן, לחוסר ניצולן, להגנתן מפני העסקה קבלנית ועוד.
באופן אליטיסטי ומטריד גם לא נשמע, בין בליל הקולות הנדמים כמתחרים מי יהלל יותר את עבודת הסופרים, קול אחד צנוע אשר ינצל פלטפורמה זו להאיר פינות חשוכות בשיטה עצמה. לא השיטה היא שמטרידה את מקדמי החקיקה, אלא סיפורם המקומי והקשה של קבוצה מצומצמת של אנשים: סופרות וסופרים.
חוק כזה, יש לזכור, הרי יוליד מציאות ממדרת, שתאדיר כייחודית את עבודתם של סופרים וסופרות - ועולם הספרות יחזור להיות תופעה שהאליטה בלבד תוכל ליהנות ממנה. אלה שעבודתם החשובה תמשיך להימכר לכל המוריד במחיר, לא יוכלו עוד לרכוש את עבודתם של אלה, וליהנות מאותה פיסת תרבות שעליה יוצאים הכול להגן כעת.
הצניעות מחייבת שאם במהלך החקיקתי יוקרב מחיר כזה על-ידי מי שתמיד משלמים את מחירן של רפורמות שוקיות, הוא יכיל בקרבו לפחות פוטנציאל לשינוי חיובי גם עבורם בעתיד.
הכותבת היא מרצה בכירה בבית-הספר למשפטים ע"ש שטריקס במכללה למינהל.