מחשבה 1 - על קפיטליזם. המחאה הזו אנטי-קפיטליסטית? ההיפך הוא הנכון. המחאה היא תולדה של הקפיטליזם, ומקדשת את כל מה שפילוסופית בעייתי בו: אנחנו רוצים דיור זול יותר, חשמל ודלק זולים יותר, אוכל זול יותר - ושוכחים שהבעיה היא לא רק המחירים הגבוהים, אלא רק הצורך הבלתי-נשלט שלנו לקנות עוד ועוד, עד מעבר ליכולתנו.
הקפיטליזם החזירי הוא לא רק משכורות מנופחות של בכירים, אלא גם העיניים הגדולות שלנו, ציבור המסומא מתרבות של שפע. כל הדרישות עליהן מבוססת המחאה - כמו דיור בר-השגה, חינוך חינם וצרכנות קמעונאית זולה - אפשריות רק תודות ל-100 שנות צמיחה קפיטליסטית, שיצרו מספיק כסף שאנחנו רוצים עכשיו לחלק קצת יותר נכון. הבעיה: תמיד נרצה להשתמש בכסף שלנו כך שנוכל לקנות יותר ויותר בזול, ולכן השאלה החשובה ביותר של הקפיטליזם במאה ה-21 היא לא "כמה בזול?" - אלא "כמה לקנות?"
מחשבה 2 - על שוויון. מישהו שאני מעריך כתב שלשום ש"יותר מדי מוחים שאני פוגש, לא מבינים שהם בצד הלא נכון של המחאה". הוא צודק. מנגנון חלוקת ההון הלא הוגן לא עושה חסד עם חלק מאנשי מעמד הביניים, אבל הוא בעיקר פוגע באלה שלא הגיעו להפגנות כי אין להם כסף לאוטובוס או דלק לרכב, וכי אין להם זמן פנוי להגות במציאות הכלכלית הנוכחית. עצם היכולת לצאת להפגין היא לא רק זכות במדינה דמוקרטית, אלא גם סוג של מותרות - ומי שיש לו זמן לכך, כנראה מתעסק פחות במלחמה הקיומית האמיתית שהיא מנת חלקם של אלה שבאמת אין להם. זה לא אומר שאסור לנו לצאת לרוטשילד ולהפגין נגד המחסור ב"צדק חברתי", רק אסור לנו לשכוח במי באמת המחסור הזה באמת פוגע.
מחשבה 3 - על מחאה ומילים. תקשורת היא כלי מרכזי לביסוס הפיכות ומהפיכות. דפני ליף, סתיו שפיר, יהונתן לוי, אלון-לי גרין, רגב קונטס - אפשר לומר שזה מקרי שכולם עסקו קודם לכן בתקשורת בצורה כזו או אחרת, אבל כנראה שזה לא. הרטוריקה הנכונה הכרחית לביסוס מנהיגות וליצירת חזון - תשאלו את בנימין נתניהו ואת ברק אובמה.
רק שמתישהו בין הקיץ הקודם לנוכחי, הרטוריקה של המחאה עשתה שינוי כיוון. מ"צדק חברתי" כביטוי לתקווה שיהיה כאן טוב יותר - קיבלנו את ההיפך: "צדק חברתי" נראה כיום כמו ההכרה שרע כאן עכשיו וכך ימשיך להיות, "אלא אם". אלא אם נהפוך שולחנות, אלא אם "נשרוף את המועדון". המוחים משתמשים בטיעוני ה"כלום לא השתנה מהקיץ שעבר" והאירועים האלימים (מכיוון שני הצדדים) שראינו בהפגנה האחרונה היא הביטוי העדכני ביותר לתחושה שאי-אפשר לשנות כאן, "אלא אם" ננפץ זגוגיות של בנקים וניאבק במשטרה.
הרטוריקה הזו הוציאה לרחובות בשבת האחרונה רק 2,000 איש - שהם חצי אחוז מה-400 אלף שהגיעו לכיכר רבין בקיץ שעבר (ועדיין לא פגעו בזבוב). מובילי המחאה טוענים שהם נאבקים למען הדמוקרטיה? אז יטיבו לעשות למען הדמוקרטיה, וילכו עם הנרטיב של הרוב מהקיץ שעבר. אנחנו לא צריכים פרובוקציות וזעם, אנחנו צריכים תקווה.
מחשבה 4 - על מחאה ומעשים. הבעיה היא שלא רק נתניהו ושטייניץ צריכים לספר מה הם עשו בשביל צדק חברתי, גם דפני ליף וסתיו שפיר צריכות. כשבתנועת "לכבוש את וול סטריט" העלו על נס את הביטוי "אנחנו ה-99%" הם צדקו: את הממשלה הזו אנחנו בחרנו, את חוסר הצדק אנחנו הותרנו. אנחנו חלק מהפתרון רק בגלל שאנחנו חלק ניכר מהבעיה.
"צדק חברתי" בעיני הוא קודם כל ההכרה בכך שהאחריות היא עלינו ושאנחנו יכולים לשנות. שאף אחד לא יטעה להאמין שכוחה של מפלגת הליכוד נפל עליה משמיים - הוא הגיע מאתנו, האזרחים. מה אתם עשיתם בכדי להשפיע בחלקת דמוקרטיה הקטנה שלכם? למי הצבעתם בבחירות? התפקדתם? לקחתם חלק פעיל בפעילות של תנועה פוליטית או שדולה כלשהי? בואו נתחיל לסדר קודם את החצר האחורית שלנו, לפני שאנו מסתכלים על זו של יצחק תשובה או של גליה מאור.
מחשבה 5 - עלינו. אברם בורג כותב בספרו הנפלא "לנצח את היטלר" על נרטיב הקורבן של הישראלי המצוי. עשורים אנו מסתובבים כאן בתחושה של "כל הערבים רוצים להרוג אותנו", ולמעט כמה רגעים היסטוריים, לא איבדנו לרגע את הביטחון בתחושה הזו. כולנו זוכרים במעומעם איזו פעם אחת ב-94, כשרבין גרם לנו להאמין שעוד רגע ויהיה הסכם עם הפלסטינים, אבל מאז היו פיגועים ואינתיפאדה וקמפ-דיויד שהחזירו את כולנו לפינה שלנו. אין פרטנר, אין שלום, אין תקווה.
האבולציה של המחאה הייתה מהירה יותר: בתוך שנה עברנו מתקווה לשינוי לייאוש וזעם. הממשלה אטומה ואין מי שמקשיב. כל זה קרה מהר, מהר מדי. יכול להיות שייאוש וזעם יובילו לשינוי, אבל יותר סביר שהם יובילו אותנו לאדישות. כי בדיוק כמו עם השלום הפלסטינים, אנו עלולים להתעורר בעוד כמה שנים למציאות שבה אין "צדק חברתי", אבל יותר מפחיד מזה - לגלות שזה גם כבר לא כזה אכפת לנו, פשוט כי למדנו להסתדר יפה גם בלעדיו.
שאלה - על עצמי. אני בן 25. אני אוהב את מדינת ישראל, המדינה שלי. נולדתי כאן, עשיתי שירות צבאי של 5 וחצי שנים בחיל המודיעין אשר בצה"ל. כיום אני שוכר דירה בתל-אביב, 5 דקות הליכה משדרת רוטשילד. אני עובד מגיל 16. פעם הייתי שוטף כלים בבית קפה, היום אני כותב למחייתי. אני משלם כל חודש ביטוח לאומי ומסים לנתניהו ולשטייניץ, וכל חודשיים ארנונה לחולדאי. אני בן למשפחה חילונית מראשון לציון, אבא ואמא מהנדסים. אחותי עושה קורס קצינים בחיל-האוויר. למעשה, אם בעצם יש משהו שאני יכול לכתוב על עצמי, בביטחון ובלי לנסות להצטדק, זה שאני טיפוס די רגיל, שגרתי ומשעמם.
יכולתי להפוך את זה למעניין יותר: להיות יותר ימני או יותר שמאלני, לעבור לגור מעבר לקו הירוק, לעבוד כעוזר פרלמנטרי אצל דב חנין או לקבל תרומות מנוחי דנקנר - אבל אני לא. אני למעשה לא אמור לעורר בכם שום דבר. אני סתם עוד אחד מ"מעמד הביניים המשרת בצבא ומשלם המסים" שיאיר לפיד מדבר עליו או מ"העם דורש צדק חברתי" שיצא בקיץ הקודם לרחובות. ושלא תטעו: אני גם חושב שלממשלה הנוכחית יש אחריות על המצב, רק שאני לא שוכח שאת הממשלה הזו אנחנו בחרנו - ולכן האחריות היא קודם כל שלנו. שלי.
ולכן, אני רוצה לשאול דווקא אותי: למה, לעזאזל, אני מרגיש שהמחאה החברתית הנוכחית כבר מזמן לא שלי?