המלצתה של שרת המשפטים ציפי לבני, שלא להעניק חנינה למשה קצב, שהורשע בשני מעשי אונס ובעבירות מין נוספות, הונחה בשבוע שעבר על שולחנו של הנשיא שמעון פרס.
בעולם מתוקן, המלצת השרה לא הייתה צריכה להרים שום גבה ובוודאי שלא ויכוח ציבורי. את הנשיא האנס לא צריך לחון, מה כאן לא ברור?
את מי שעשה את כהונותיו הציבוריות קרדום להשגת טובות הנאה מיניות מנשים שעבדו תחת מרותו הישירה, את מי שעד היום זועק חמס על העוול ועיוות הדין המשפטי שכביכול נעשה לו, את מי שהכפיש בכל הזדמנות שניקרה בדרכו את הנשים שהיו קורבנותיו, את מי שלא הודה במעשיו, לא הפנים, לא נטל אחריות ולא הסכים לראות עצמו כאזרח המדינה שחוקיה הפליליים חלים עליו - אין לשחרר לחופשי.
ההחלטה הסופית בשאלת החנינה נתונה לנשיא המדינה עצמו. על החלטות הנשיא בענייני חנינה אין ביקורת שיפוטית, ובית המשפט מנוע מלהתערב. ובכל זאת יש כמה מנגנוני בקרה על התנהלות הנשיא בעניינים אלה.
הבקרה נעוצה הן בנוהג שהתגבש לאורך השנים, שלפיו הנשיא מאמץ כמעט בכל המקרים את המלצת מחלקת החנינות במשרד המשפטים, המלצה שאותה מאמץ גם שר המשפטים המעביר את המלצתו שלו לנשיא. סטייה מהמלצות אלה מצריכה בדרך-כלל הסבר.
מלבד זאת, כל החלטה על חנינה ו/או המתקת עונש מצד הנשיא מחייבת "חתימת קיום" מצד שר המשפטים. לבני כבר הוכיחה כי איננה חותמת-גומי בעניין זה כאשר בתקופת כהונתו של קצב היא סירבה לצרף חתימת קיום על קציבת עונש לאסיר אלים ומסוכן שהמשיך לבצע פשעים בעודו בכלא - ובג"ץ העניק לה גיבוי בפסק דין בהרכב מורחב, שבו הוכרה זכותו של השר להפעיל שיקול-דעת במקרים קיצוניים. כך שתקוותו של קצב להשתחרר לחופשי טרם זמנו היא חסרת בסיס.
בסמיכות זמנים להמלצת משרד המשפטים בעניינו של קצב, התפוצצה ברעש גדול פרשת ההטרדות המיניות שנקשרו בשמו של העיתונאי עמנואל רוזן. היה כבר מי שמיהר לשרטט קווים מקבילים בין המקרים - היותו של ה"חשוד" בעל תפקיד בכיר, מוכר וממוקם גבוה בהיררכיה הארגונית והציבורית; היותן של ה"קורבנות" נשים צעירות וחסרות כוח לכאורה מולו; ההבטחות לסיוע בקידום הקריירה.
זוהי השוואה פשטנית, המערבבת עיקר וטפל, ומחברת שני מקרים שאין ביניהם כל דמיון. רוזן איננו קצב. לא היה ולא יהיה. אפילו לא קרוב.
לא להפריח חשדות פליליים סתם כך
דומה שיש להזכיר את המובן מאליו: עמנואל רוזן איננו נבחר ציבור, והוא איננו חשוד בשום עבירה פלילית. אם יש חשד לעבירה של תקיפה מינית נגדו - עליה להיחקר, אך בימים האחרונים שימשו בערבוביה שמועות על עבירות מין כאלה, עם אמירות מוסרניות הנוגעות להטרדות מיניות, ולהרגלי חיזור אגרסיביים וחסרי מעצורים.
אכן, גם הטרדות מיניות הן עבירות פליליות על-פי החוק למניעת הטרדה מינית - אך יש להיזהר משימוש-יתר בהוראותיו של חוק זה המהלך על גבולות המותר והאסור מבחינת הקונבנציות החברתיות. עוד יותר מכך יש להיזהר מהטלת קלון ציבורי על מי ש"נחשד" בהפרת הוראות חוק זה.
ניתן לטעון כי גם מי שאיננו חשוד בשום עבירה פלילית פועל באופן בלתי ראוי. למשל, אדם בכיר, בעל שם, מוניטין והכרה, המחזר יומם ולילה באופן אובססיבי אחרי נשים צעירות במקומות עבודתו.
אכן, יש מקום לשיח בענייני מוסר גם אם האיש איננו חשוד בביצוע עבירה פלילית. אבל במקרה כזה, כדאי לזכור שלא להפריח חשדות פליליים סתם כך כדי לעבות את הטיעון; ויותר מכך, כדאי להפנות את תשומת-הלב והעין הציבורית, הממעטת גם כך לעסוק בנושאי מוסר שאין להם עיגון משפטי פורמלי, קודם כל אל גזרת נבחרי הציבור שלנו.
אין בכל הדברים הללו כדי למעט מחומרת של מעשים שנעשו, אם וככל שאכן נעשו. יש בהם רק קריאה להפרדה בין חשדות פליליים, ככל שישנם - ואם יש, אלה צריכים להיחקר - לבין צקצוקי לשון מוסרניים, שמרוב מוסר אינם מהססים להיכנס אל תחומי צנעת הפרט.