אנחנו מכירים את כולכם. הבדרן המוביל שמקלל את עובדי הבמה, איש החדשות שדואג לפיטורי מי שלא מסכים איתו, המגישה שמשפילה והמגיש הנעים שמייסר את הכפופים לו. כוכבת הילדים בעלת התפרצויות הזעם, העורך הבכיר שמקציף מטירוף וזה שנהנה להעליב ולהתעלל. גם את המנהל שממציא בעיות משמעת למבקריו ותופר תיקים, המפיק שמלין את השכר והמפיק שמשקר ללא הרף. את כולכם. כמו גם את כל יתר שטופי הזימה אנחנו מכירים, בהם רבי זכויות והערכה ציבורית. אלה שזורקים את ההערות, שמביטים אל מחשופים, ולכולם במערכת ברור מי היא בדיוק הטיפוס שלהם.
כיצד אנשים כמוכם צמחו בעולם התקשורת, יש לא מעט השערות. הנפוצה שבהם היא האגו. זה תחום שמרכז אנשים מלאי חשיבות עצמית שבדמיונם אלפי שמשות זורחות בכל בוקר מעכוזיהם. תעשייה שבה השם והדימוי הם חלק מהעבודה, ולא אחת קשה לזהות את הגבול בין מה שאתם עושים ובין מי שאתם באמת.
בתוך כל זה, הטוטאליות והאינטנסיביות של התחום הזה הופכות את זירת התקשורת לכזו שמבלבלת בין כישרון לאישיות אקסצנטרית. שמקשטת "טירוף" ב"גאוניות". שמקדשת כבר כמה דורות את התוצאה, ולא את הדרך בה היא מושגת. היא מרפדת את כיסי המכונים "טאלנטים", כי הם נראים נהדר בעיני הציבור, מבלי לראות בדרך את יתר העובדים המתכופפים או פשוט נעלמים. וככל שיש יותר כסף - יש גם יותר כוחניות ויותר סלחנות כלפי מי שיקר ומכניס.
עוד לפני שנשמעה הלימת פטיש אחת
כן, יש שאלה משפטית בכל הנוגע לעמנואל רוזן. וכנראה צודקים מי שאומרים שגזר דין צריך להינתן בבית המשפט ולא במרחבי הפייסבוק.
כל עיתונאי מכיר את אותה התחושה בה הוא מגלה אמת, אך מיד מבהירים לו כי זו אינה "אמת של בית משפט". יש את מה שקורה במציאות, והוא לא אחת ראוי לפרסום - ויש את שאלת היכולת להוכיח את המציאות הזו בהיכלי המשפט. ואז האמת אינה אמת עוד.
זה מתסכל וקשה למי שנחוש לחשוף אי-צדק, אך טוב שזה כך. כאן בער הדיון הציבורי במלוא עוצמתו, והרשעה בהטרדה מינית ניתנה, עוד לפני שנשמעה הלימת פטיש אחת של שופט. העיתונאיות לא רק גיבשו את סעיפי האישום, הן גם - מרצון או לא - גזרו את הדין. האם הצדק היה עמן, ימים יגידו.
אך גם אם סוגיית ההטרדה המינית היא נושא לבתי המשפט, סוגיית סביבת העבודה שלנו חייבת להיות פתוחה לדיון ציבורי רחב. הזמנים משתנים, אין יותר אולימפוס מרוחק, אין יותר קאסטות של טאלנטים, והאמת היא שכבר אין כל-כך הרבה כסף. אזלו הסיבות לפגוע בשם ההצלחה, גם על הציבור זה כבר לא עובד. גם בבית רוצים לדעת שאנשים טובים, טובים באמת, עושים עבורם את הטלוויזיה והעיתונות.
יהיה גורלו של עמנואל רוזן אשר יהיה, תרומתה העיקרית של הפרשה הזו היא שעכשיו אתם כולכם יודעים שאנחנו מכירים גם אתכם. וכפי שזה נראה, מקום העבודה שלכם השתנה. אין בו יותר חדרים נעולים, קולגות כנועים שלא ידברו לעולם, ואף לא מסרונים שנמחקים מיד.
הכול שקוף. גם אם מה שאתם עושים אינו פשע ואינו פלילי, אין לו יותר לגיטימציה. לא בשוק התקשורת ולא בשום מקום אחר.