לא רק אנשי צבא או פוליטיקאים שפכו שמן על מדורת ברק-אשכנזי-הרפז וכל השאר. עיתונאים גם השתתפו בחינגה הזאת. במיוחד כמובן הכתבים הצבאיים, אבל לא רק. זו הייתה חגיגה אחת גדולה של בחישות, שבה העיתונאים שיחקו תפקיד מכריע.
העיתונאים בסיפור הזה לא רק פרסמו את הדברים שהלעיטו אותם השחקנים הראשיים - פעמים רבות מבלי לבדוק את נכונותם. לא רק. הם הוסיפו בחישות משלהם, ולפעמים גם שימשו, ועדיין משמשים, כיועצים לצדדים.
זו אינה תופעה לגמרי חדשה. מחנות תמיד היו. מחנה רבין, מחנה פרס, מחנה ברק, מחנה מופז, מחנה הנגבי - המון מחנות, קטנים וגדולים, חשובים ושוליים.
לפעמים ההשתייכות ה"מחנאית" נובעת מאמונה עניינית של העיתונאי באיכותו של איש הציבור שבו הוא תומך. אבל בעבר נזהרו העיתונאים להפריד בין דעותיהם לבין דיווחיהם. היום גם הגבול הזה טושטש.
התצהיר של אלכס פישמן
אלא שבפרשת ברק-אשכנזי, נדמה כי העיתונאים עשו עוד כמה צעדים שוברי כללי מוסר ומקצוע. כך אנחנו רואים, למשל, עיתונאים המעניקים את שירותיהם כעדים לטובת צד זה או אחר. הנה שני מקרים בולטים במיוחד.
אתמול (ה') פורסם ב"הארץ" כי הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, הגיש תצהיר נגד אבי בניהו. זאת, כחלק מתביעת דיבה שהגיש בניהו נגד "ידיעות אחרונות", "הארץ", ומשרד פרסום מקאן-אריקסון ועיתונים אחרים על רקע הפרשה.
האינטרס של "ידיעות"
עוד כתב פישמן בתצהירו כי "אין לקבל מצב שבו קצין במדים עוסק בעניינים זרים ופועל על מנת להכשיל ולפגוע במעמדו ותדמיתו של שר הביטחון".
האם עיתונאי יכול "לתפוס צד" בפרשה שהוא מסקר? התשובה ברורה, אבל לא כאשר האינטרסים מדברים.
באופן רגיל, עורך לא היה אוהב את מעשהו של פישמן, הפוגע גם בקדושת ההגנה על מקורות. אלא שבמקרה זה לעיתונו של פישמן, "ידיעות אחרונות", יש אינטרס משל עצמו: הוא אחד הנתבעים בתביעה שהגיש בניהו.
דן מרגלית, ראש הצוות של ברק
גם לצד השני, של אהוד ברק, יש מכונת עיתונות משומנת היטב. בראשה עומד דן מרגלית, עיתונאי ותיק ומנוסה מאין כמותו בבחישות בין חצרות פוליטיקאים. הוא בעצמו כותב על הפרשה בעיתונו "ישראל היום", שם הוא מוצג כעיתונאי חסר פניות.
למעשה הוא ראש צוות העיתונאים המשרתים את ברק. הוא מקבל הדרכה ומידע מברק ואנשיו, ודואג לפרסומו בעיתונו או בעיתונים אחרים, באמצעות עיתונאים שהוא מקושר אליהם. ואין הרבה עיתונאים ואנשי ציבור שמרגלית לא קשר אותם אליו באמצעות מניפולציות של "תן וקח" שהוא מתמחה בהן. הוא ללא ספק מהווה נכס גדול לברק, היודע להעריך זאת.
מי יעז לבדוק?
אני מבקש להציע כאן משהו שאין לו שום סיכוי להתקבל. ועדה, ציבורית, פרלמנטרית, כלשהי, שתבדוק את חלקה של העיתונות בליבוי פרשת ברק-אשכנזי. אם תרצו, וגם אם לא, זה הבסיס לפרשות מסוג זה.
כל עוד דברים נעשים ונאמרים, אבל לא מתפרסמים, הנזק שלהם אינו גדול. מרגע שעיתונאי חצר אחד מפרסם, ומהחצר האחרת יוצאת תשובה - אז מתחילה מלחמת הכול בכל, שבה מפסידים רק המדינה ואזרחיה.
לא תמיד רואים את הנזק, ואף פעם לא בדקו זאת. כדאי לחשוף את זה. אבל מי יעז?
פוחדים מבניהו?
בתצהיר של פישמן הוא מתייחס ל"התנהלות שהייתה שכיחה אצל בניהו שנועדה להכשיל ולהשמיץ את שר הביטחון. אני וכתבים צבאיים נוספים", ממשיך פישמן, "שמענו עשרות התבטאויות כאלה, ואין לי ספק שאם היה מדובר בקצין אחר, ולא דובר צה"ל, שהכתבים הצבאיים ניזונו מפיו, היה הדבר זוכה לתהודה בתקשורת ונתפס בחומרה רבה".
ומה איתך, אלכס פישמן? הרי גם אתה היית כתב צבאי ששמע "התבטאויות כאלה"; וגם אתה לא פרסמת מילה על כך. גם אתה התייראת מפני דובר צה"ל?
פישמן אמר לי היום: "יכול להיות שטעיתי". אלא שלא ברור אם הטעות היא שלא פרסם בשעתו את הידוע לו, או על שגילה עכשיו שחבריו לא פרסמו?
הסקופ של ארי שביט
אתנחתא היתולית: עיתונאי "הארץ" ארי שביט ידוע כאדם שלוקח את עצמו ברצינות תהומית. מספרים לי ששלשום (ד') הוא היה אצל לונדון וקירשנבאום ובישר להם: "יש לי סקופ בשבילכם". מה הסקופ? - "המשפט הראשון במאמר שלי מחר".
matigolan@globes.co.il