חניה רכב מכוניות חנייה פקקי תנועה / צלם: אריאל ירוזלימסקי
מתבונן מבחוץ עשוי לקבל את הרושם שכנסת ישראל נצבעה לאחרונה בצבע ירוק עז.
השבוע, למשל, זכתה הכנסת באות "הגלובוס הירוק" שמוענק על-ידי ארגון הגג הסביבתי "חיים וסביבה".
האות, כך נמסר, הוענק לכנסת על פרויקט "כנסת ירוקה" שבמסגרתו היא הפגינה "מנהיגות סביבתית המעוררת השראה לציבור ולמוסדות מדינה נוספים". הכנסת, תאמינו או לא, אפילו מקדמת כיום מכרז להתקנת לוחות סולאריים על גג המשכן לצורך חיסכון באנרגיה.
באותה "רוח ירוקה" מציינות השבוע ועדות הכנסת השונות את "יום הסביבה" בדיונים על נושאים סביבתיים חשובים. אלא שלאחר שמסננים את הרעש היחצ"ני ויורדים לעומקם של דברים מגלים שיש כאן הרבה יותר מראית עין מפעולות אסטרטגיות ממשיות.
בדיחה לא מצחיקה
הנה, למשל, נושא חשוב כמו הפחתת הפליטה מכלי רכב בשעות העומס על הכבישים באמצעות עידוד העובדים להגיע לעבודה בתחבורה ציבורית. מחר (ג') תדון ועדת הכלכלה בנושא הזה תחת הכותרת מחממת הלב "הגעה ירוקה לעבודה - עידוד השימוש בתחבורה ציבורית".
אבל מי שמתחלחל מהמחשבה שמא יצטרך להמיר בקרוב את הזכות לעמוד עם רכבו הצמוד בפקקים בתמורה לאיזה "חופשי חודשי", יכול להירגע: מדובר בעוד שכבה של טיח שמכסה על חומה עבה של אדישות.
הנושא של עידוד עובדים להגיע לעבודה בתחבורה ציבורית עלה לראשונה בממשלה כבר לפני יותר מ-15 שנה, ובגלגולו האחרון הוא יצא לדרך ב-2008 במסגרת "חוק אוויר נקי" שקיבלה הממשלה. בחוק נקבע כי על הממשלה לאשר עד ינואר 2012 תוכנית לאומית רב-שנתית לשם קידום החוק, בהתאם להצעת השר להגנת הסביבה.
אבל רק באוגוסט אשתקד, כשנה ושמונה חודשים לאחר המועד האחרון שנקבע בחוק, ולאחר שבג"ץ נדרש לנושא, אישרה הממשלה את התוכנית הלאומית הרב-שנתית. גם אז, התברר שהתקציב שהוקדש ליישום הפך את כל הנושא לבדיחה לא מצחיקה. מתוך כ-650 מיליון שקל שנדרשו ב-2011 ליישום החוק ע"י השר לאיכות הסביבה אז, גלעד ארדן, בהסתמך על המלצות ועדה ציבורית וצוות מומחים (שקבעו כי התוכנית תצמיח למשק תועלות כלכליות בהיקף של 10.1 מיליארד שקל) אושרו לבסוף 140 מיליון שקל בלבד.
לא לשנה, אלא לכל תקופת היישום, עד 2018. במסגרת אותה תוכנית, שהידלדלה בן לילה, נקבע שיוקם צוות שיבחן ויגיש המלצות בתוך 90 יום ליישום שורה של "תמריצים למעסיקים לצורך הפחתת השימוש ברכבים פרטיים".
ביניהם "שיתוף פעולה בין כמה מעסיקים בארגון הסעות, לרבות הסעות בין תחבורה ציבורית אל מרכזי תעסוקה", "שיתוף פעולה עם מפעילי תחבורה ציבורית לצורך הפעלת הסדרי נסיעה לטובת העובדים" וצעדים "להפחתת הכדאיות הכלכלית של נסיעה ברכב לעבודה" כמו הטלת קנס חניה, מס גודש וכדומה. הרבה מילים גדולות. ומה התקציב שהקצתה המדינה לכל זה? 40 מיליון שקל, לכל התקופה, 8-10 מיליון שקל בשנה.
ועכשיו, קצת פרופורציה: לפי נתוני המשרד לאיכות הסביבה, כ-62% מכלל העובדים בישראל מגיעים לעבודה ברכב פרטי. מתוכם כ-320 אלף הם בעלי רכב צמוד מהעבודה, שניתן להם במטרה המוצהרת של הגעה מהעבודה ואליה.
כלי הרכב האלה מקבלים מהמדינה במישרין ובעקיפין תמריצי מס חיוביים לשימוש אינטנסיבי בהם, כמו הטבת דלק חופשי, שאינה כלולה בשווי השימוש המשולם על רכב צמוד, כיסוי הוצאות למעבידים ללא תקרה ועוד. ההיקף הכולל של ההטבות הסמויות נאמד בכ-1.5 מיליארד שקל בשנה, ואת כל זה אמורים לסתור בתמריצי-נגד ממשלתיים לעידוד "הגעה ירוקה לעבודה" בהיקף של פחות מ-10 מיליון שקל בשנה... הוא שאמרנו: בדיחה לא מצחיקה.
ייאמר לזכות האוצר שבדיונים פנימיים הוא דווקא גלגל רעיונות שונים לעידוד עקיף של הפחתת היקף הנסיעה לעבודה ברכב פרטי באמצעות "מס גודש". כלומר, הטלת מס פרופורציונלי על כלי רכב שינועו באזורי גודש ובשעות עמוסות. במילים אחרות: מיסוי נקודתי של כלי רכב פרטיים שנוסעים לעבודה. תיאורטית, התוכנית הזאת עדיין קיימת ומקודמת ברמת ה"פיילוט". אלא שמשרד התחבורה כבר הודיע שלא יאפשר להעביר אותה כי היא מהווה "נטל נוסף על מעמד הביניים".
ומה עם דוגמה אישית?
"נו טוב", תגידו, "למדינה יש כוונות טובות אבל אין לה כסף ליישם אותן. אז לפחות היא יכולה לתת דוגמה אישית בחצרה הפרטית". המדינה אכן מודעת היטב ליכולת שלה להוות דוגמה ולתרום למאמץ הלאומי בתחום "ההגעה הירוקה לעובדה". בחוק ההסדרים האחרון, שפורסם בשנה שעברה, כתב האוצר: "אוכלוסיית עובדי המדינה מונה כיום כ-46,111 עובדים שלהם משלמת המדינה קצובת נסיעה והחזרי הוצאות רכב ונסיעות שונים. בנוסף לכך, קיימת אוכלוסיית עובדי הרשויות המקומיות וגופי סמך ממשלתיים, אשר מתוגמלים באופן דומה בגין רכיבי הוצאות רכב ונסיעות. לפיכך, הסדרי קצובת הנסועה של עובדי המדינה נוגעים באופן עקיף לחלק ניכר מאוכלוסיית עובדי הסקטור הציבורי".
באוצר אף ממשיכים וכותבים באותו מסמך: "שיטת התשלום הנוכחית של הוצאות נסיעה בתחבורה ציבורית לעובדי הסקטור הציבורי אינה מעודדת את העובדים להשתמש בתחבורה הציבורית ויוצרת עיוותים במשק".
ויש גם פתרון: "המרת החזר הוצאות הרכב לעובדי מדינה בהסדרי הנחה גלובליים בתחבורה ציבורית כדי להפחית את השימוש שעושים עובדי המגזר הציבורי ברכבם הפרטי ולעודד אותם לנסיעה בתחבורה הציבורית באמצעות כרטיסי חינם".
אבל אל דאגה. ההצעה מלכתחילה התייחסה רק לעובדים חדשים ולא לעובדים קיימים המקבלים החזר שימוש ברכבם הפרטי, וגם לא לעובדים שמקבלים רכב צמוד מהמדינה - שעמם נמנים אלפי בכירים בממשלה ובחברות הבנות, ואפילו זה לא יושם. שוב, מילים גדולות ומעט מאוד מעשים. במקביל, משלים כיום צה"ל את המכרז להצטיידות באלפי רכבי ליסינג צמודים לעובדים ולקצינים, ואלה אמורים לנטרל באופן יסודי את השימוש בתחבורה ציבורית בקרב מפקדי ובכירי מערכת הביטחון.
ומה לגבי אותה "כנסת ירוקה", שחוסכת בשימוש בנייר ומתקינה פאנלים סולאריים על הגג? האם היא תיתן דוגמה אישית לעידוד "הגעה ירוקה לעבודה"? אנחנו לא באמת צריכים לענות על זה, אבל בכל זאת נציין שבתקופת קבלת החוק חידשה הכנסת את צי הליסינג לח"כים ולעובדי הכנסת והותירה בעינה את קצובת הקילומטרים הנדיבה מאוד של אותם רכבי ליסינג. אז הנה הצעה פרטית לסדר היום של הדיון בוועדת הכלכלה השבוע: "כיצד יכולים חברי הכנסת לתת דוגמה אישית בכל הנוגע "להגעה ירוקה לעבודה". משום מה יש לנו הרגשה שסעיף כזה לא יעלה לדיון.
המבקר הירוק
ונסיים במילים מדוח מבקר המדינה על הפחתת הזיהום מתחבורה, נושא שגם הוא, בצירוף מקרים, יעלה בימים הקרובים לדיון, הפעם בוועדה לביקורת המדינה. הדוח הזה מצא שורה ארוכה של ליקויים בהתנהלות המדינה בנושאים כמו אכיפת חוק אוויר נקי על העיריות והרשויות, הקמת תחנות ניטור, פעולת מכוני הרישוי וכמובן העדר עידוד לנסיעה לעבודה בתחבורה ציבורית.
בשורה התחתונה, "בשל היישום החלקי של החוק נגרמים נזקים מתמשכים לבריאות הציבור ולרווחתו, ולכן נגרמים גם נזקים כלכליים ניכרים למשק. על כל הגורמים הנוגעים בדבר לפעול בנחרצות לתיקון הליקויים". אז בלי לקלקל את האווירה החגיגית של "יום הסביבה" נזכיר רק שירוק הוא לא רק צבע הלבלוב אלא גם צבעם של מים עומדים.