מפעל הסוללות הישן בקרית עקרון - תדיראן / צילום: איל יצהר
בפסק דין חריג שנתן לאחרונה, ביקר בית המשפט המחוזי מרכז בחריפות את הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז מרכז ואת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה זמורה, וחייב אותן בתשלום 1.25 מיליון שקל, לרבות הוצאות משפט בסך של 75 אלף שקל כל אחת, לחברת דנישרא רניטק נדל"ן, ואף כינה את התנהלותן "רשלנית".
פסק הדין ניתן בתביעתה של דנישרא, שרכשה ב-2002 קרקע בשטח של 43 דונמים בין מתחם ביל"ו לקריית עקרון, וביקשה לשנות את ייעודה התעשייתי לשימוש מסחרי.
במקביל, באישור הוועדה המקומית ובעידודה, פעלה דנישרא להריסת מבנים ישנים במתחם ולהקמתם של אולמות רב-תכליתיים לתעשייה, כמו גם לפינוי מפעל סוללות של תדיראן ואדמה מזוהמת שהיו במקום, על-פי דרישות המשרד להגנת הסביבה - הכול תוך הבטחה לקבל היתר שימוש חורג לשימוש מסחרי בהם.
בחודש מארס 2004 העניקה הוועדה המקומית לדנישרא את היתר השימוש החורג המיוחל לתקופה של 8 שנים. אלא שחצי שנה מאוחר יותר התעוררה הוועדה המחוזית, והורתה לוועדה המקומית לבטל את ההיתר, מטעמים של "השתלבות מסחר בסביבה הקרובה" ושל "השתלבות היקפי מסחר במחוז בכלל".
בית המשפט העלה את הסברה כי שינוי המדיניות הפתאומי של הוועדה המחוזית, שידעה זה זמן על ההיתר שניתן לדנישרא, נבע מתחקיר שנערך באותם ימים בתוכנית הטלוויזיה "בולדוג" בעניין היתרי השימוש החורג שניתנו לחברה.
מכל מקום, בעקבות הוראת הוועדה המחוזית החליטה הוועדה המקומית לצמצם את ההיתר שניתן לדנישרא, כך שיחול על שטח של פחות ממחצית השטח שאושר בתחילה, ותוקפו יעמוד על 5 שנים בלבד.
ב-2008 נדחתה תוכניתה של דנישרא סופית על-ידי הוועדה המחוזית.
"אינטרס ראשון במעלה"
בפסק דינה קבעה השופטת ריקי שמולביץ' כי "הוועדה המקומית הציגה עצמה כבעלת סמכות להעניק לדנישרא היתר לשימור חורג", וכן כי היא הייתה "בעלת אינטרס ראשון במעלה לכך שמפעל הסוללות יפונה, ותנוקה הקרקע המזוהמת שעליה שכן".
לפי פסק הדין, הוועדה המקומית יצרה בפני דנישרא מצג שלפיו היתר השימוש החורג יינתן לחברה באופן ודאי, דבר שגרר השקעה של מיליוני שקלים מצד דנישרא.
מעניינת לא פחות היא ביקורתו של בית המשפט על התנהלות הוועדה המחוזית. נקבע כי הוועדה המחוזית התרשלה בכך שלא מנעה את מצגי-השווא שהוצגו לדנישרא על-ידי הוועדה המקומית, לפיהם היא תקבל היתר שימוש חורג באופן ודאי: "גם אם מסתבר בדיעבד כי מדובר במדיניות ראויה, אין בכך כדי לגרוע מהרשלנות הברורה של הוועדה המחוזית בהתנהלותה זו ומהתהיות באשר לדרך שבה שינתה לפתע את מדיניות אי-ההתערבות שבה נקטה כל אותה תקופה".
עם זאת, הסכום שנפסק לטובת דנישרא היה רק עשירית מהסכום שנתבע על-ידה - 10 מיליון שקל - וזאת, בין השאר, בשל הסיכון שלקחה על עצמה מרצון ובאופן עצמאי.
המחוזי קבע כי על החברה היה לדעת "כי החלטות הוועדה המקומית נתונות לביקורת הוועדה המחוזית. דנישרא ידעה או היה עליה לדעת כי הליך של אישור תוכנית הוא הליך ממושך אשר צפוי להתנגדויות ולשינויים, ואין ביטחון כי יסתיים בהצלחה".
עו"ד עפר טויסטר, בעל משרד עורכי דין העוסק בתכנון ובנייה, סבור כי מדובר בפסיקה תקדימית: "משמעותה היא שלא די שרשויות תכנון צריכות להיות צודקות, עליהן להיות הוגנות, וככל שגרמו נזק במתן מידע שהכשיל יזמים או בהליכים לא הגונים - הגם אם צודקים לגופם - הן ימצאו עצמן חבות בנזיקין בגין הנזקים שגרמו".