הטרדה מינית / צילום: פוטוס טו גו
החוק למניעת הטרדה מינית, שנכנס לתוקף לפני כ-17 שנה, יצר שינוי משמעותי בשיח ובחברה הישראלית. החוק מטיל על כל מעסיק במשק אחריות מיוחדת "לנקוט אמצעים סבירים, בנסיבות העניין, כדי למנוע הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה, על-ידי עובדו או על-ידי ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, ולטפל בכל מקרה כאמור".
אחריות זו, הקבועה בחוק, משקפת את ההכרה של המחוקק בכך שמקום העבודה, בשל מאפייני הכוח וההיררכיה הטבועים בו ובשל התלות של עובדיו במקור פרנסתם, הוא מקום בו תופעת ההטרדות המיניות היא השכיחה ביותר והחריפה ביותר. לצד זאת הכיר המחוקק אף ביכולתו של המעסיק לשנות את פני הדברים, למנוע ולטפל בהטרדות מיניות, במסגרתו.
ואולם, חרף חלוף הזמן מאז חקיקתו של החוק, ניכר כי הטרדה מינית בעבודה עודנה תופעה שכיחה, שלעתים קרובות אינה מטופלת או שאינה מטופלת כיאות. חלק קטן מהמקרים - כמו אלה של השחקן משה איבגי, החשוד בהטרדת שחקניות שעבדו לצדו; של חבר הכנסת לשעבר ינון מגל, שנחשד בהטרדה של עיתונאיות שעבדו עמו (תיק החקירה נסגר); ושל קציני משטרה בכירים שנאלצו לפרוש מהשירות בשל תלונות על הטרדות מיניות מצד כפופות להן - התפרסמו.
ואולם, רוב מקרי ההטרדה במקומות העבודה לא מגיעים לאוזני הציבור. איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית מציין כי מחקרים שונים מראים כי אחוזי ההטרדה במקומות עבודה הם גבוהים גם היום, כמו גם ההשלכות הכלכליות של ההטרדה.
כדי להמשיך ולהילחם בתופעה יצרו איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי הטרדה מינית יחד עם מכון התקנים הישראלי קוד מרצון לארגונים וחברות, שקיומו יביא ליצירת תרבות ארגונית מיטיבה. "מדובר במעין תו תקן לארגונם המתמודדים כיאות עם סוגיית ההטרדות. זו יוזמה ראשונה מסוגה בעולם בכל הקשור למניעת אלימות מינית", אומרת עו"ד יפעת בלפר, ראש תחום מניעת הטרדה מינית באיגוד מרכזי הסיוע ומנהלת הפרויקט.
הפיילוט ליצירת קוד מרצון למניעת הטרדה מינית במקומות עבודה נעשה בעיריית רעננה. העירייה אימצה את הקוד ונכנסה לתהליך מובנה של הדרכות למניעת הטרדה מינית בעבודה, בחינת הנהלים ולימוד הנושא. גם בתי-הספר ברעננה הכפופים לעירייה וחברות קבלניות העובדות איתה עורכים הדרכות בנושא.
סביבה נקייה
"מטרתו של 'הקוד מרצון' למניעת הטרדה מינית ,שיושק ביום ראשון הקרוב, היא לספק למעסיקים כלים אופרטיביים ויישומיים שיבטיחו את קיום חובותיהם על-פי דין ויקטינו את הסיכון הכלכלי, התדמיתי והמקצועי באי-קיום החוק - ובכך לסייע למעסיקים ליישם בצורה מיטבית את מטרות החוק ולהבטיח סביבה נקייה מהטרדות מיניות", אומרת בלפר.
לדברי בלפר, "המפרט כולל הנחיות מפורטות וישימות באשר לאופן המניעה והטיפול בהטרדות מיניות. בין היתר, המפרט מתייחס בהרחבה לנושאים אשר התייחסותם בחוק היא חלקית או חסרה, כמו תפקידי הממונה, אחריות המעסיק, הסדרת נושא ההדרכות למניעת הטרדה מינית בארגון, קביעת מנגנון להסדרת נושא יחסים אינטימיים בין בעלי מרות בארגון ועוד.
בלפר מציינת כי הם צופים ש"הפרויקט יוביל ליצירת מרחב תעסוקתי בטוח ומכבד יותר - מרחב שיגדיל את השוויון התעסוקתי בין העובדים, יקטין את האפליה, יחזק את תחושת הביטחון של העובדים ואת אמונם של ציבור הלקוחות בארגון ויאפשר השתלבות אמיתית של נשים בשוק העבודה".
בלפר מציינת עוד כי הקוד נכתב על-ידי המומחים המובילים ביותר בארץ לעניין הטרדה מינית בעבודה, ולפיכך נותן מענה לקשת רחבה של כשלים ואתגרים הקיימים בחוק וביישומו. רשימת הארגונים שיאמצו את הקוד תפורסם על-ידי מכון התקנים הישראלי, בהתאם למדדים הקבועים בקוד, והארגונים יקבלו תעודה שתכיר בכך שהם פועלים כיאות בנושא מניעת ההטרדה המינית והטיפול בה.
- מדוע צריך קוד מרצון כאשר ישנו חוק למניעת הטרדה מינית, וישנם גורמים שאמורים לאכוף אותו, כגון משרד הכלכלה, המשטרה, בתי הדין לעבודה והמעסיקים עצמם?
בלפר: "באופן כללי החוק למניעת הטרדה מינית בישראל הוא מתקדם מאוד, אבל מבחינת מקומות העבודה החוק לא הצליח ב-17 השנים האחרונות. אנחנו רואות בשטח כי יש מקומות עבודה רבים שלא מקיימים את הוראות החוק ולא מודעים לו, וגם אם הם מודעים, לא מיישמים אותו. בנוסף, עורכי דין וגם יועצים משפטיים לחברות ולארגונים אין מושג לגבי החוק. כאשר מדברות איתי ממונות למניעת הטרדה מינית, הן אומרות לי שאין להן תמיכה משפטית בתוך הארגון. יש גם עדיין הרבה עורכי דין שעוסקים בדיני עבודה ולא מבינים את בשורה התחתונה, החוק עדיין לא ישים במקומות עבודה".
תליית תקנון ותו לא
בנוסף, בלפר אומרת כי החוק למניעת הטרדה מינית הוא חסר. "החוק, למשל, לא מחייב מעסיקים לעשות הדרכות למניעת הטרדה מינית לעובדים, אלא רק לאפשר לעובדים ללכת להדרכות שוועד העובדים מקיים, ככל שזה לא מפריע לשגרת העבודה. הוא כן מחייב את המעסיק ליידע את העובדים בפרטי החוק, אבל מעסיקים רבים מסתפקים בתליית תקנון למניעת הטרדה מינית, וזה ממש לא מספיק. רוב העובדים לא קוראים את התקנון.
"עוד חסר, לדוגמה, בחוק הוא שהחוק אינו קובע כי הממונה למניעת הטרדה מינית תעבור הכשרה בנושא. זה אבסורדי. מגיעות אלינו ממונות שהפילו עליהן את התפקיד הזה, ורק אז הן שומעות לראשונה את גודל התפקיד ואופיו. גם האכיפה חסרה כי יש מעט מאוד פקחים למשרד הכלכלה".
- המשטרה והפרקליטות עושות את עבודתן כשורה?
"יש עדיין קושי מאוד גדול למשטרה ולפרקליטות להגיש כתבי אישום על הטרדה מינית בעבודה. הטרדה מינית בעבודה מערבת כמעט תמיד התנכלות כלפי העובדת. לחוקרים ולפרקליטים יש גם היום קושי לראות את הקשר בין ההטרדה המינית לבין ההתנכלות לעובדת. החוקרים מסתכלים על זה ומתקשים להבין שמדובר בעניין פלילי.
"צריך לפתח יכולת מורכבת להבין כי ההתנכלות לעובדת מוטרדת היא חלק מהפגיעה בעובדת או בעובד. בפועל, בשל חוסר ההבנה הזה, המשטרה לעתים יוצרת הפרדה מלאכותית ואומרת - ההתנכלות שייכת לענייני עבודה ולא לעניין הפלילי. גם זו בעיה, וגם זה שינוי תודעתי שעדיין לא נעשה".
ממונה ללא גיבוי
הקשיים שמעלה בלפר בנוגע ליישום החוק למניעת הטרדה מינית במקומות העבודה אינם נגמרים בכך. לדבריה, באיגוד מרכזי הסיוע הגיעו בשנים האחרונות לא מעט עובדות שמונו (בהתאם לקבוע בחוק) על-ידי המעסיק כממונות למניעת הטרדה מינית בעבודה, שסבלו בעצמן מהתנכלות של המעסיק שאמור לתת להן גיבוי, או של עובדים ומנהלים בעסק.
"הממונות מתמודדות לא פעם עם מקרים שדומים למקרה של משה איבגי בתיאטרון. מקרים שבהם כולם מסביב יודעים על התנהגות מטרידה מסוימת של עובד או של מנהל, וכשהממונה באה ואומרת שזו הטרדה מינית - אז או שמשתיקים אותה או שמתנכלים לה. זה תפקיד מאוד מאוד קשה. כאשר מעסיק רוצה להשתיק מקרה כזה, אז הוא לעתים פשוט פוגע בממונה; ומאידך, אם המעסיק רוצה לפטר את העובד המטריד או החשוד בהטרדה, אז נוח לו להפיל את כל האחריות על הממונה".
- איך זה בא לידי ביטוי?
"אנחנו מלוות היום ממונה למניעת הטרדה מינית בחברה מסוימת שנתבעת על-ידי עובד בתביעה משפטית בשל התפקוד שלה כממונה, והמעסיק לא מגבה אותה. אין לאותה ממונה ביטוח מפני תביעות, והיא נאלצת להתמודד לבדה. את הטיפול והשינוי בנושאים הללו הכנסנו בקוד, הקובע כי המעסיק אחראי לבטח את הממונה מפני תביעות משפטיות וגם מחויב לתת לה גיבוי מלא".
הנזק של ההטרדות המיניות במקומות עבודה לתל"ג: כמיליארד שקל בשנה
בשנת 2011 החליט משרד הכלכלה (שאז נקרא משרד התמ"ת) לערוך מחקר מקיף הבוחן את ההשפעה הכלכלית של הטרדה מינית על ארגונים עסקיים ועל משק העבודה בכלל. ממצאי הסקר שפורסמו העלו כי 11% מהנשים שנשאלו, דיווחו כי עברו הטרדה מינית בעבודה - אחוז המתורגם לכ-165 אלף נשים שהוטרדו רק באותה שנה.
עוד עלה מהמחקר כי מעל 20% מהנשים שהוטרדו דיווחו על ירידה בפריון העבודה, מעל 8% נעדרו מהעבודה למספר ימים בעקבות ההטרדה ומעל 9% הפסיקו את עבודתן; לאור הנתונים הללו הוערך כי ממוצע אובדן התוצר השנתי בגין פגיעה בעובדת אחת עומד על 13,500 שקל, שמצטברים לפגיעה אדירה של כמיליארד שקל בתוצר הלאומי השנתי.
במסגרת המחקר עלה כי הטרדה מינית בעבודה מהווה אחד החסמים המרכזיים להשתלבות של נשים בשוק העבודה. בנוסף, הטרדה מינית גורמת לניוד גבוה של עובדים בארגון, להפסד שנות ותק וניסיון, לפגיעה בתחושת הביטחון של העובדים, להיעדרויות מרובות, לירידה בתפוקה ולאווירה סוערת סביב ההטרדה. כל אלה אינם נתפסים כנזקים ישירים של ההטרדה המינית ושוויים הכלכלי לא מתורגם, בדרך-כלל, להפסדי הארגון. לכך יש להוסיף את הקנסות, את ההוצאות המשפטיות, את הנזקים התדמיתיים ואת הפגיעה במוניטין הארגון.
על רקע תוצאותיו של המחקר, בשנת 2013 פרסם משרד הכלכלה מבחן תמיכות לגופים שייצרו ויאכפו קודים מרצון (Voluntary Code) ראויים במשפט העבודה, המשפרים ומוסיפים על דיני העבודה, על-מנת לשפר את מצב זכויות העובדים בישראל, בכלים של אכיפה עצמית.
איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, בשיתוף עם מכון התקנים הישראלי, פעלו במסגרת הזו לניסוח הקוד מרצון למניעת הטרדה מינית במקומות עבודה.