בנימין נתניהו / צילום: רויטרס
אילו יכולתי הייתי משגר את ממשלת ישראל, בראשות ראש-הממשלה בנימין נתניהו, למשחקי היורו שמתחילים בעוד שבועיים. אולי אפילו למשחקי ה"קופה", שכבר התחילו. ייתכן ששם הם ילמדו את הסוד הגדול, הגלוי: אין כוכבים ואין שחקנים יחידים, יש רק משחק קבוצתי ורק כך מנצחים.
אני אומר את הדברים האלה בעקבות דוח מבקר המדינה מלפני כעשרה ימים, אשר נעלם רובו ככולו באבק ביבי-טורס ובעניינים דומים לו. באופן צפוי, התקשורת עסקה באנשים ולא בעניינים, וכך התעלמה מהדוח החריף שבו תיאר המבקר את כישלונה של ממשלת ישראל במערכה הציבורית נגד תנועת החרם.
המפתיע הוא, שאין כל הפתעות. בתחילת שנות ה-2000, לאחר שפרצה האינתיפאדה השנייה, הוביל משרד מבקר המדינה, בהשראתו של אלוף (במיל') יעקב (מנדי) אור, ובגיבוי מבקר המדינה, מיכה לינדשטראוס, דרישה נחרצת וברורה - על ישראל להקים מערך הסברה לאומי, שיוכל להתמודד עם אתגרי שנות ה-2000. האלוף אור, ששימש לפני כן כמתאם הפעולות בשטחים, הכיר היטב את הציבור הערבי-פלסטיני, וקבע כי יש להשתמש בכלים של דיפלומטיה ציבורית (הסברה), כדי לבלום את האינתיפאדה.
ישראל נלחמה אז מלחמה חדשה. חלקה בשדה-הקרב עצמו, פיגועי-תופת מזעזעים עם יותר מאלף נפגעים, וחלקה, מאבק על התקשורת ודעת-הקהל, כדי לנטרל את המוטיבציה הפלסטינית, ולצבור נקודות זכות בדעת-הקהל העולמית.
במבט היסטורי, אופי המלחמות שלנו השתנה, ובמקום מערכות גדולות, מצאה עצמה ישראל ב"מלחמה קטנה", א-סימטרית. אולם העיקרון של שילוב "עוצמה קשה" (אמצעים צבאיים) עם "עוצמה רכה" (אמצעים דיפלומטים), לא השתנה. לאחר שהאינתיפאדה השנייה גוועה, ולהערכתי הסתיימה בניצחונה של ישראל, הבינו הפלסטינים כי דרך האלימות נחסמה. הם מיהרו להשיק קמפיין בינלאומי רב-זירתי ורב-חזיתי, אשר נועד לערער את הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל, לבודד אותה, ולכפות עליה את פתרון המדינה הפלסטינית.
זאת, על-פי הדגם של דרום-אפריקה הגזענית, שנכנעה, בשעתה, לחרם בינלאומי. את המערכה המשולבת, מדינית-דיפלומטית-כלכלית-אקדמית-משפטית נגד ישראל, יזמו הפלסטינים בוועידת דרבן, בדרום-אפריקה בשנת 2000, שבה הופתעה ישראל - איך לא?
הכתובת הייתה על הקיר, אך ישראל, כדרכה, נמנעה מלקרוא אותה. התמקדנו בהפעלת כוח ועוד כוח, ופעלנו באיטיות ובשבלוניות מול האיומים החדשים. תנועת החרם, העיצומים, ומשיכת ההשקעות מישראל (בעקבות קמפיינים ה-BDS) התעצמה והלכה. חברו לה אויבים חדשים וישנים של ישראל ברחבי העולם, ובחלקים ניכרים התעמולה נגדנו התנהלה גם על הפסים המוכרים של אנטישמיות, במסווה של אנטי-ישראליות.
כדי לבלום מערכה זו, היה על ישראל לנקוט במהירות מהלכים ארגוניים חיוניים. בעבודת הדוקטורט שלי, הצגתי את התלבטויותיה של ישראל - מהו המבנה הארגוני הנכון למערכת הדיפלומטיה הציבורית שלה. אין מתכונת שלא נוסתה. אחת לכמה שנים נפתח משרד הסברה ואחר-כך נסגר בחוסר אונים. כל יוזמה שנועדה לרכז את ההסברה תחת גג אחד כשלה. אפילו מאמץ לפעולה משותפת של גורמי הסברה, תחת הכותרת "מרכז תקשורת והסברה", כפי שנהוג היה במלחמות העבר, החזיק זמן קצר והתפרק.
מבקר המדינה לא חידש דבר כאשר קבע כי מאבקי יוקרה בין משרדי ממשלה חדשים וישנים, כמו המשרד לעניינים אסטרטגיים ומשרד החוץ, מכשילים את הפעילות ההסברתית. כל משרד וכל שר נוטים להגן בקנאות על הטריטוריות שלהם, ומונעים ממשרדים אחרים לפלוש אליהן. זהו ה-כשל הישראלי בה'א הידיעה.
לאחר מלחמת לבנון השנייה, הגיש מזכיר הממשלה דאז, ישראל מיימון, דוח מקיף על ההסברה, ובמרכזו המלצה לכונן מערך הסברה לאומי. באווירה שלאחר מלחמה תמכה הממשלה בהמלצה, ולרגע נראה היה אור בקצה המנהרה. אולם זו הייתה טעות אופטית. "האור" היו המלחמות הבאות שאכן הגיעו, וכפי שקבע המבקר, גם בהן כשלי התיאום נמשכו. במקום מערך הסברה לאומי, קיבלנו מטה הסברה לאומי במשרד ראש-הממשלה, עוד גוף מתאם שנוסף על הגורמים הקיימים, והבלבול רק התגבר.
ראש-הממשלה הוא מבין גדול בהסברה. במונחי כדורגל, הוא אולי הרונאלדו של ההסברה (אף שאני אישית מעדיף את מסי). אולם גם רונאלדו לא יכול להצליח בלי עוד עשרה שחקנים של ריאל-מדריד בלבן. ואם עשרת השחקנים האחרים משחקים לבדם, אין קבוצה וגם רונאלדו לא יהיה רונאלדו.
הגיעה העת, ומבקר המדינה הגיש את הדוח הזה כשי מיוחד לממשלה, להבהיר שוב, מי מחזיק באחריות להסברה הלאומית, על מי מוטל הביצוע, ומי נושא באחריות להצלחות ובעיקר לכישלונות. כמו שהדברים נראים כרגע, התשובה לכל השאלות האלה היא: אף אחד.
הכותב הוא ח"כ מהמחנה-הציוני, דובר צה"ל לשעבר, מחבר הספר "חץ ברשת", המתאר את התמודדותה של ישראל נגד מסע הדה-לגיטימציה ותנועת החרם ((BDS