עו"ד רן שפרינצק, אשר ייצג את חברת ביטוח ישיר בערעור בעניין "שוקה", פרסם רשימת ביקורת על מאמרי באתר "גלובס" ביחס לערעור הנדון. מאמרו של עו"ד שפרינצק נושא את הכותרת: "בשבח חופש הלגלוג: למה נפל פרופ' דויטש עם ערעור 'שוקה'".
אין בכוונתי לנהל עתה מעל דפי העיתון ויכוח עם הכותב, לגופם של דברים. זכותו של הכותב לבקר (ואף בחריפות רבה) את מאמרי בנדון, אך הכותרת למאמרו (אשר אני רוצה להניח כי לא ניתנה על-ידי הכותב עצמו) עלולה להטעות את הקוראים כאילו הייתה לי מעורבות בדיון המשפטי שהתקיים בערעור הנדון.
ובכן, לא "נפלתי" עם הערעור, כיוון שלא השתתפתי בערעור וגם לא בהליכים הנדונים בכללותם. מעולם לא ייצגתי את לשכת סוכני הביטוח או צד אחר בהליך זה (להבדיל מהכותב, אשר ראוי היה כי יציין מיד בפתח המאמר, ולא בהערת שוליים, כי הוא ייצג את ביטוח ישיר).
דווקא דוגמה זו היא הוכחה נוספת לזהירות הרבה הנדרשת בבחירת מילים. כך, למשל, אילו הכותרת הייתה מתייחסת ל"למה נפל פרופ' דויטש עם מאמרו על ערעור 'שוקה'?", הייתי מצר על הביטוי התמוה: "נפל", אך למצער לא היה נוצר רושם מטעה.
כיוון שהרושם המטעה הנדון אילץ אותי לשוב ולהשקיע מזמני בנושא זה, אוסיף רק שלוש הערות קצרות לגוף מאמרו של עו"ד שפרינצק:
ראשית, אני דוחה מכל וכל את האמירה כי אני מצוי "בצד של המתרס החותר תחת חופש הביטוי". חופש הביטוי אינו מוחלט וקיימים ערכים נוגדים. חוק איסור לשון הרע בכללותו נשען על ההכרה בגבולות חופש הביטוי, כשאחד מקווי הגבול הוא ביזוי פסול של הזולת. ניתן כמובן להתווכח על השאלה היישומית אם המקרה הנדון חצה את הקווים אם לאו, אך האמירה המצוטטת לעיל בדבר "חתירה תחת חופש הביטוי" מוטב היה לה שלא תיכתב. איני מצוי בשום אופן במחנה המתנגדים לחופש הביטוי, אלא במחנה התומכים בכבוד האדם ובתחרות הוגנת.
שנית, יש לי יותר מ"שמץ של חוש הומור", אך איני מוצא כל היבט הומוריסטי בהשפלה בוטה של האחר, ובוודאי כך בהקשרים מעשיים ותחרותיים. אין כל היבט מצחיק בביזויו של אדם אחר או קבוצה אחרת.
שלישית, דייקתי גם דייקתי כאשר תיארתי את חוות-דעתו של השופט יצחק עמית ביחס לשאלה אם הפרסום מהווה כשלעצמו לשון הרע. הצבעתי במאמרי על כך כי השופט עמית "היה מוכן להניח" כי מדובר בלשון הרע. להלן הציטוט המדויק מסעיף 27 לפסק דינו:
"חרף הספקות האמורים, אני נכון, לצורך הדיון, לקבל את טענת הסוכנים כי תוכן התשדירים עלול לשים אותם ללעג בעיני הבריות, ואף עלול לפגוע בעסקם, במשלח ידם או במקצועם. בכך נכנסים התשדירים - שאין חולק על היותם בגדר 'פרסום' - בגדרם של ס"ק ( 1) ו-ס"ק ( 3) לחוק איסור לשון הרע. אף ניתן לטעון כי הפרסומים מבזים את הסוכנים בשל התכונות המיוחסות להם (כגון נהנתנות, היותם 'מאותגרים טכנולוגית' וכיו"ב), ועל כן הם נכנסים גם תחת ס"ק (2) לחוק"].
וראה גם דבריו בפסקה 32, בהתייחסו לסוגיית הפגיעה העקיפה: "בכך, כמובן, אין כדי לשלול את היות הפרסום בגדר 'לשון הרע'..."
לשופט עמית היו ספקות בנדון, אך לא בכדי הוא בחר לדון לעומק בסעיף 4 לחוק, ולקבל את ההנחה כי עסקינן, למרות הספקות, בלשון הרע. יצוין עוד כי גם הבעת דעה עלולה להיות בגדר לשון הרע, בהיעדר הגנה מתאימה.
כאמור בפתיחה, אין בדעתי לחזור ולהיזקק בפירוט למושא הענייני של המחלוקת בנדון. אין לי כל עניין בגופו של הסכסוך המדובר, אלא רק בתקווה כי השיח החברתי בישראל יהיה יותר מכבד ופחות פוגעני. בענייננו אין מדובר בפרודיה גרידא במסגרת תוכנית בידורית-היתולית, אלא במסר תחרותי ומעשי אשר התשדיר מבקש להעביר. ההבדל בין השניים הוא גדול, ולטעמי ראוי כי הדין ייתן לכך ביטוי.