לחווט את המוח מחדש

במהלך שיטוט בין המדפים בחנות הספרים הקרובה, אפשר למצוא בקלות מדף שלם של ספרים המציעים את השיטה האולטימטיבית למימוש הכיסופים האנושיים האינסופיים לשמחה ולאושר. ספרים בכל הצורות ובכל הגדלים מבטיחים לנו שאם רק נקנה אותם, נוכל לגעת בשמחה המיוחלת בכוחות עצמנו.

כיצד לחווט את המוח לשמחה / צילום: shutterstock

פתרונות הקסם הללו נועדו לפתור את המגפה של המאה ה-21, הדיכאון. למרות זאת, ספרי ה'עשה זאת בעצמך' לא נוגעים, לרוב, בשורש המדעי של היכולת לממש שמחה ואושר בחיינו. נברתי בארכיונים אקדמיים בניסיון למצוא מאמרים מדעיים ממקורות בעלי שם ואסמכתא, שעוסקים בשאלה 'איך להיות מאושרים ושמחים', ונותנים תיקוף מדעי ליכולת העצמית שלנו לייצר שמחה. התגלית הייתה מפתיעה; בעוד שקיימים אינספור מחקרים על דיכאון או היעדר אושר על כל סיבותיו, בזירה המחקרית קיימים מעט מאוד מחקרים שמסבירים את שורשי השמחה, ואת הדרך לתרגל אותה בחיינו, ללא סיוע תרופתי. המדע המודרני עסוק בשאלה כיצד לטפל בדיכאון, אבל לאורך השנים לא ניכר שהושקעו משאבים רבים בחקר השמחה, ויסודותיהם של האנשים המאושרים. החשיבה שלנו מתורגלת על דרך השלילה, אנחנו חושבים כיצד לתקן את מה שמקולקל ולרפא את מה שחולה, אבל לא משקיעים משאבים בניסיון ליצור ולשמר משהו בריא וטוב, או להקדים תרופה למכה ולמנוע דיכאון.

הושבנו לשיחה חוקרים המהווים את חוד החנית של חקר המוח בישראל, בכדי לגלות את האסטרטגיות לייצור שמחה. אולי דווקא הם, החוקרים החלוצים, יוכלו לשפוך קצת אור על תחום מחקרי בתולי, ולסייע לנו להבין כיצד אנחנו יכולים להיות שמחים בכוחות עצמנו.

ד"ר נאוה לויט בן נון, חוקרת מוח במרכז הבינתחומי

מכשיר MRI / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

כשמתחילים את הדיון, מבקשת ד"ר נאוה לויט בן נון, מנהלת מרכז סגול למוח ותודעה במרכז הבינתחומי, להתעכב ולהרהר בהגדרה של המושג 'שמחה'. האם אנחנו מתכוונים לתחושה שעולה כשאנחנו עושים משהו מהנה או משעשע? כשאנחנו נהנים מבחינה חושית? מתענגים ממראות וקולות יפים, מטעמים וריחות משובחים, מתחושות גופניות נעימות, מחיבוק של אהובנו?

ד"ר לויט בן נון מציעה ש"אולי, בעצם, הגדרה של שמחה תהיה בחלקה על דרך השלילה - כשאני לא סובל, לא לחוץ, לא מרגיש מועקה, לא מרגיש כעס או דאגה, רואה את החיובי ולא רק את השלילי".

איך את מאבחנת שמחה במדידה מוחית?

"מכניסים אדם למכשיר fMRI שבודק פעילות מוחית, ומבקשים ממנו לעשות פעולות שמסבות שמחה או תסכול. למשל, לשחק משחק שבו אפשר להרוויח או להפסיד כסף, להסתכל על תמונות של חוויות נעימות, כמו תמונה של עוגת שוקולד עשירה, או חוף ים לבן עם מים בצבע טורקיז. מה שרואים במוח במקרים הללו הוא הפעלה של קבוצת אזורים מוחית שנקראת 'מערכת התגמול במוח'. מערכת זו מלאה בקולטנים שמעבירים דופמין וחומרים אחרים (כמו אנדורפינים), שדומים מאוד במבנה שלהם למרכיב הפעיל באופיום ובמריחואנה. כשהאזורים הללו פעילים, אנחנו מרגישים חוויה של עונג והשתוקקות, גם אם אנחנו לא תמיד מודעים לכך. 'אני רוצה את זה', 'זה נעים לי', 'אני רוצה עוד'. המערכת הזו גם מפעילה מערכות אחרות, שגורמות לנו לזכור את מה שגרם לחוויה הנעימה, ולהמשיך לחפש או לחשוב על אותם דברים שוב ושוב. אבל אותה מערכת בדיוק עובדת גם כשאנחנו פוגשים בחוויה לא נעימה, ולכן היא גם מפעילה אצלנו תחושות כמו 'זה לא נעים לי', או 'אני רוצה להתרחק מזה, שזה ייגמר כבר'".

מה קורה כשמערכת התגמול לא תקינה?

"במחקרים על אנשים בדיכאון, למשל, אנחנו מגלים מערכת תגמול לא תקינה. הם יכולים להרגיש עונג ושמחה, אבל מתקשים לתחזק את הרגש הזה. כשמסתכלים על המוח שלהם, רואים שהחלקים הקדמיים שלו לא מצליחים להפעיל את מערכת התגמול לאורך זמן.

"היכולת שלנו לתחזק רגש חיובי (יותר נכון, היכולת של חלקי המוח הקדמיים שלנו לעשות זאת), תקבע אם אנחנו טיפוס שרואה את חצי הכוס המלאה או טיפוס שרואה את חצי הכוס הריקה. כמובן שתכונה זו, שמקורה בהפעלה מתמשכת של מערכת התגמול, קשורה מאוד ליכולת שלנו לחוות אושר ושמחה".

מה לגבי תחושת שמחה שמתעוררת כשאנחנו עוסקים בנתינה, או מגלים נדיבות כלפי האחר?

"מסתבר שחלק משמעותי מה'נדל"ן' המוחי מוקדש לעולמנו החברתי. מנקודת מבט אבולוציונית, הגיוני שהמוח יתפתח באופן שיעודד אותנו לחיות בחברת בני אדם. לכן, לא מפתיעים הממצאים שמראים שכשאנחנו מטפלים באחרים או נותנים לזולת, מתעוררים במוחנו ובגופנו מנגנונים המעודדים אותנו להמשיך, ומעוררים בנו תחושה נעימה ומתמשכת.

"כשאנחנו עוסקים בנתינה או מפעילים רגשות של חמלה ורצון שאנשים, גם אם זרים, ישתחררו מסבל שבו הם נתונים, מתעוררים במוח אזורים שמפעילים תהליכים בריאים. זה יכול להסביר ממצאים שמראים שאנשים שמתחזקים את המעגלים החברתיים שלהם או שמגדלים חיות מחמד, בריאים ושמחים יותר לאורך זמן".

מה לגבי הגדרת שמחה כמצב מוחי שאיננו שלילי?

"מחקרים מראים שיש אזורים שמופעלים כשאנחנו נמצאים במצב של סכנה, כאב או סטרס. הדרכים האינדיבידואליות של אנשים להתמודד עם מצבים אלה תלויה בצורה ניכרת בתפקוד של אזורי שליטה, ויסות ובקרה מוחיים, שנמצאים בחלקים הקדמיים של המוח שלנו. אצל אנשים שמתאוששים מהר יותר ממצבי קיצון, רואים שקיימת יותר פעילות ויסות באזורים הללו. זו גם היכולת של המוח לקבל מידע מהגוף, כדי להתמודד עם מצבים קשים בזמן אמת. למשל, היכולת לשים לב לסימני סטרס בגוף ולקחת חופשה רגע לפני שמתמוטטים, דורשת מודעות עצמית גופנית. אנשים שיכולים לנהל את עצמם בצורה גמישה ומיטבית יותר מדווחים על רווחה נפשית גדולה יותר. מכאן אפשר להבין שהיכולת של המוח להתאושש ממצבים קשים עומדת גם היא בבסיס של חוויית אושר, שמחה ורווחה".

האם שמחה היא מצב תודעתי של שלווה פנימית?

"ההגדרה הזו מתקשרת לרשת של אזורים מוחיים שמתעוררים כשאנחנו לא עסוקים במשהו ספציפי. הרשת הזו אחראית לכל המחשבות הלא ספציפיות שלנו. למשל, אם נעצום עכשיו את העיניים לכמה דקות ופשוט לא נעשה כלום, סביר שיעלו לנו מחשבות שקשורות לדברים מן העבר, או מחשבות שקשורות לעתיד. דברים שאנחנו צריכים לעשות, תוכניות.

"מחקר ידוע מראה שיש קשר בין כמה אנשים היו מרוכזים במה שהם עושים, לחוויית השמחה והאושר שחוו באותו רגע. במילים אחרות, ככל שאנשים היו יותר מפוזרים במחשבות לא ספציפיות שאינן קשורות למה שהם עושים באותו רגע, כך רמות האושר שלהם היו נמוכות יותר. נדידת מחשבות מובילה לאי שקט פנימי. יש מחקר שמציע לאנשים אפשרות להיות לבד עם עצמם בחדר ריק כרבע שעה, או לקבל מכות חשמל על היד. כמחצית מהאנשים העדיפו מכות חשמל! כנראה שעבור רבים להיות במצב מפוזר של מחשבות לא ספציפיות שעולות באקראי, זה מצב לא נסבל. לעומת זאת, אנשים שמאמנים את כושר הריכוז והיכולת להיות מודעים למחשבות או להשקיט אותן באמצעות יוגה או מדיטציה, מדווחים לעתים על שלווה עמוקה ונעימה".

אימוג'י

לתרגל את המוח לשמחה

 

תרגול הכרת הטוב: "יצירת רגש חיובי של הכרת תודה לדברים שאינם מובנים מאליהם, על ידי תרגול של כמה דקות. למשל, על מים חמים בברז, הגג מעל ראשנו, הקרקע היציבה תחת רגלינו. אדם יכול לבחור לראות את חצי הכוס המלאה בכל מצב, ולתרגל תחזוקה של מחשבות חיוביות".

 

תרגול נדיבות: "תרגול בו אנו מעוררים מחשבות ורגשות של נתינה לעצמנו ולסביבה. למשל, להגיד מכל הלב לאדם שבקושי מכירים 'שתהיה שמח ובריא, בטוח ומאושר'. זה נראה בהתחלה קשה ומרגיש מאולץ, אבל כל דבר שלימדנו את המוח לעשות, כמו לרכוב על אופניים או לקרוא, היה בעבר קשה ומאולץ. כדי לפתח שרירים, צריך לעשות מאמץ, וכך גם באימון המוח".

 

תרגול כאן ועכשיו: "תרגול מיינדפולנס מאמן אדם להיות ב'כאן ועכשיו', בתשומת לב לא שיפוטית, ולא להיות מנוהל באופן לא מודע על ידי מחשבות לא ספציפיות שקשורות לעבר או לעתיד. אנשים שמתרגלים את זה, מדווחים על רווחה נפשית, אושר ושמחה. אנחנו רואים את השפעת התרגול על מערכות המוח בהתאם".

האושר שלנו דועך אל מול המסך?

בורחים אל המסכים / איור shutterstock

"ילדים ומבוגרים יושבים מעל ארבע שעות ביום מול מסכים, שלא עוזרים להם לפתח ולתרגל רגישות לגוף, התמודדות עם מצבים לא נעימים, נתינה וחמלה, טיפוח שקט פנימי. נראה שאנשים עסוקים בעיקר בבריחה ממצבים קשים ומשעממים, לעבר נוחות. הם נעשים פחות מחוברים לגוף שלהם, לראש ולמחשבות. גם כשאנשים עושים ספורט, הם לוקחים את תשומת הלב שלהם הרחק מהגוף המתאמץ, דרך אוזניות שמזרימות תכנים אחרים ומסיחות את הדעת מהקושי. זה לא בהכרח מאפשר לטפח תשומת לב גופנית או יכולת להתמודד עם מצבים קשים, שיגיעו במוקדם או במאוחר, הרי העולם הטכנולוגי עוד לא פתר מחלות ומוות. אנשים גוזרים את דינם לרגעי שמחה נקודתיים, אבל לא למצבי אושר מתמשכים".

יכול להיות שאנחנו לא ערים ולא מודעים ליכולת ההשפעה שלנו על מצבנו.

"כשאני רואה במה מתמקדים במערכת החינוך, אני שואלת מי ילמד את הילדים שלנו לטפח בעצמם יכולת של רווחה ובריאות נפשית כדי שיהיו בריאים, שמחים ומאושרים, וגם ידאגו שהעולם שלנו יהיו קצת יותר שמח ומאושר? למה לוקחים כמובן מאליו את זה שלאדם יש יכולת בסיסית להיות מאושר, מבלי שלמד לטפח את השרירים המוחיים שמאפשרים זאת? הרי הנתונים מראים ההיפך - רמות הדיכאון והסטרס עולות בצורה חדה משנה לשנה. הגיע הזמן שאנשים, הורים, מחנכים, מעסיקים וקובעי מדיניות, ייחשפו לידע הרב שנצבר במדעי המוח ויתמכו בצורה פרו-אקטיבית בטיפוח של רווחה אישית וחברתית, כדי שגם כאינדיבידואלים וגם כחברה נהיה שמחים ומאושרים יותר".

פרופ' יורם ברק, פסיכיאטר חוקר

מוחם של בני האדם התפתח אבולוציונית כך שיתמקד בדברים שליליים ומסוכנים, וילמד לזכור במהירות חוויות שליליות. למשל, אחרי פעם או פעמיים שבהן ייגע תינוק במים חמים או באש, אם הוא בריא ומתפתח באופן תקין, הוא יבין שהתוצאה של הפעם השלישית עלולה להיות הרסנית, והיא פשוט לא תקרה. "מספיק שתהיה חוויה שמקשרת בין להבת האש לכאב, וייווצר חיווט מעגלי של נוירונים בתוך המוח כך שבכל פעם שהתינוק יראה אש, הוא יבין שזאת סכנה עם פוטנציאל כאב", מסביר הפסיכיאטר פרופ' יורם ברק. "המוח שלנו במינימום חזרתיות לומד לייצר מעגלים שמזהירים אותנו מפני סכנה וכאב".

אנחנו זוכרים באותו אופן חוויות משמחות?

אימוג'י

לייצר שמחה

"כדי ליצור מוח שמח ומאושר, צריך לבנות מעגלי שמחה. יש לנו זיכרון לטווח קצר, ועם הזמן נוצרים חלבונים והוא הופך לזיכרון לטווח הארוך. אנחנו יכולים להיות מאושרים כל פעם שניזכר בחוויה טובה, או כשנפגוש אותה מחדש. הבעיה היא שאנחנו לא מתעכבים על החוויות הללו ולא נמצאים בהן מספיק זמן. צריך להישאר שם דקה-שתיים, להיות בחוויה בהווה, ולאפשר למעגל להיווצר".

"תני לילד שלך משהו שישמח אותו, והחזרתיות הנדרשת על מנת שייווצר חיווט במוחו למעגל של אושר והנאה, היא עצומה. המוח לא מחבר במהירות חוויות חיוביות לכדי מעגלי אושר".

למה לא?

"זאת שאלה גדולה. מבחינה אבולוציונית, בתקופה שהיינו ציידים ולקטים, היה הרבה יותר חשוב שנדע לזכור ולעבד מידע לגבי אזור גיאוגרפי מסוכן, ולכן המוח מייצר חוויית היזכרות ואזהרה. אם הצלחת לצוד איילה שמנה והבאת אותה למערה, בני משפחתך ישבו ואכלו מתוך יצר הישרדות קיומי, לא היה כל יתרון אבולוציוני בכך שכולם יגידו 'וואו, איזה כיף, אנחנו אוכלים ומאושרים'.

"קחי לדוגמה את הזברות. אנחנו חושבים לתומנו שחיות נמצאות במצב פרימיטיבי תמידי של הישרדות, אבל חוקרים שעקבו אחריהן גילו שהזברות דווקא עומדות בשמש רוב חייהן, אוכלות דשא, שותות מים ומבסוטיות. הן במצב תגובתי. אם יבוא אריה לטרוף אותן, הן ייכנסו למצב של מגננה או התקפה. החיים שלהן לזמן קצר יהפכו לאיומים, אבל גם אם מישהי מהן תיטרף, הן יחזרו אחר כך לאכול דשא בשמש כשהן מבסוטיות ושמחות".

זה לא יוצר אצלן טראומה?

"זה לא מספיק ממושך בחיים הפרטיים של כל זברה בעדר. האבל על הזברה שאכלו לא דרמטי מספיק כדי שתיווצר טראומה ארוכת טווח. למרות מה שאנחנו חושבים, לפי מחקרים, בעלי חיים בטבע נמצאים רוב הזמן במצב של 'סטלה, דשא, מים, שמש, פרפרים. החיים נפלאים!'".

ואיך זה עובד אצל בני האדם?

"המעגלים שלמדנו להפנים מהר, מעגלים של כאב ואיומים, ממשיכים לפעול באופן דרמטי, ולכן אנחנו לא מצליחים לייצר מעגלים של שמחה. אנחנו צריכים לעצור ולעשות משהו בשביל שזה יקרה. בהרבה מובנים, אנחנו לא באמת שונים מהזברות, בעולם המערבי שאנחנו חיים בו. לא מדובר באנשים מזי רעב, או שחיים באזורים מוכי מלחמה. אני מדבר עלייך, עליי ועל 'הישראלי המצוי'. אנחנו קמים בבוקר, שותים קפה, מרוויחים כסף, חוזרים הביתה, מבלים. כמו הזברות בדשא, אנחנו צריכים להיות מאושרים. אבל מה אנחנו זוכרים בסוף היום שלנו? שהיה פקק בדרך לעבודה, שהשכן עצבן אותנו ושלא השגנו כרטיסים להופעה שחיכינו לה. המוח שלנו מחווט למקום של החוויה השלילית. אנחנו לא מסתכלים על הדברים הטובים שקרו לנו היום: הייתה לי ארוחת צהריים נעימה, הייתי פרודוקטיבי בעבודה, אני שומע מוזיקה, איזה חיים מופלאים יש לי".

מדובר בתהליך מודעות, שעם הזמן יעבוד על 'אוטומט'?

"בהחלט. בהתחלה אנחנו צריכים לעבור מהאוטומט של המוח שמרוכז במה לא טוב. ד"ר ריק הנסון, ניורו-פסיכולוג מאוניברסיטת ברקלי, קורא לזה באנגלית 'taking in the good'. הפנמה, מטבוליזם, קבלה של חיבוק הטוב".

איך אפשר לעשות את זה בצורה מעשית?

"כשיש את החוויה החיובית צריך לתת לה לחלחל 20-30 שניות נוספות. להתעכב עליה, לחשוב, להעריך אותה, לעבד את מה שאנחנו מרגישים. כך נוצר המעגל של מעבר מזיכרון לטווח קצר לזיכרון לטווח ארוך, וכך מתקבעת החוויה במוח. אנחנו צריכים לייצר את המבנה הנוירוני הזה. יש נוירונים ש'יורים' יחד. הם לאט לאט לומדים להיות מחווטים אחד לשני, ואנחנו יוצרים קשר בין שני דברים שלא היו קשורים קודם. יש הרבה מאוד מהלכים נוירו-פיזיולוגיים שמתחוללים במוח ויכולים להפוך את הסינפסות יותר רגישות לאושר. במהלך הזמן יזרום יותר דם למעגל הזה והוא יתקבע. למוח שלנו לוקח הרבה זמן לייצר מעגלים של אושר. זה מעבר לתפיסה השגורה של 'תחשוב טוב, יהיה טוב'. 'תחשוב חיובי' לא מייצר מעגל של אושר. זה הצעד הראשון בלבד. באמצעות הפנמה אפשר לייצר מעגל פיזיולוגי שייצר מערכת נוירונים שתשמר את רמת האושר של חוויה טובה. שיטת ה'מיינדפולנס' למשל, מאפשרת למעגלים כאלה להיווצר במוח ולהתקבע".

אנחנו צריכים לייצר את החוויות הטובות באופן תדיר.

"הנסון טוען שאנחנו צריכים לחתור למקומות שהוא קורא להם 'בב"ב' - ראשי תיבות של 'ביטחון, בטיחות וביחד'. אנחנו צריכים להיות במקומות שבהם אנחנו מרגישים בטיחות גבוהה, שאין בהם איום, ולהשתדל להיות כמה שיותר עם מי שאנחנו אוהבים".

זה מעט מסובך להבין את הרגעים שבהם אנחנו שמחים.

"לכן צריך ללמוד לחווט את המוח להתייחס לזה. במערכת חשמלית בבניין מסובך, צריך לבנות את המעגלים החשמליים הנכונים. החיים המודרניים שינו את רמת הסיכון והאיומים שאנחנו חשופים אליהם לעומת האדם הקדמון, אבל המוח שלנו לא לחלוטין הפנים אבולוציונית את השינוי. בחיים המודרניים אנחנו חשופים לרמת דחק כרונית. אנחנו יכולים לשתות קפה בבוקר עם בת הזוג בנחת, רגע שלחלוטין אפשר ליהנות ממנו, אבל במקום זה הראש שלנו מחשב איך לעקוף את הפקק בדרך לעבודה ומה אני אגיד לבוס. אנחנו לא חווים את החוויה אם אנחנו לא נותנים לרגע להסתיים. אנחנו לא מצליחים ליהנות כמו הזברות מפשוט ללעוס דשא בשמש. אנחנו מוותרים על 'הריספונסיב מוד', וזה בא עם מחיר קשה".

מה קורה כשאנחנו מזדקנים?

"אצל אנשים זקנים יש חוסר שיווי משקל במערכת הזיכרון. אנחנו פחות זוכרים דברים שליליים, וזוכרים יותר דברים חיוביים בזקנתנו. זאת אולי אחת הסיבות שרמות האושר של בני האדם הולכות ועולות לקראת גיל 65-70, בהשוואה לאנשים צעירים. כשמציגים להם גירויים שליליים וחיובים, הם מצליחים לזכור יותר גירויים חיוביים מאשר הצעירים. יש הפחתה של המיקוד במסוכן והמאיים ככל שמזדקנים".

רמות האושר עולות לקראת גיל 65-70 / צלם: פוטוס טו גו

פרופ' חרמונה שורק, חוקרת מוח באוניברסיטה העברית

"ההגדרה של שמחה משתנה לפי האסכולה המחקרית. חוקרים שעוסקים במיפוי מוח, יטענו ששמחה נוצרת כשהרשת העצבית שלנו נמצאת בשיווי משקל. חוקרים מהתחום של הגנטיקה, כמוני, יגידו ששמחה זה שיווי משקל במונחים של ביטוי גנים", מסבירה פרופ' חרמונה שורק מהמרכז לחקר מדעי המוח באוניברסיטה העברית. "אנחנו מדברים על פירמידה של גנים שיש להם תפקיד בקרה. הגנים והחלבונים מדברים אחד עם השני, כמו רשתות סלולריות. כש'הרשתות נופלות', נוצר מצב של חוסר תקשורת בין החלבונים והגנים, וכך נוצר אי אושר.

"הרבה שנים חשבו שאדם שחש אומללות מרגיש כך כי המוח שלו לא מספיק פעיל, אבל היום אנחנו יודעים שזה לא נכון. דווקא מוחם של אנשים החשים אומללות מראה פעילות יתר, אבל היא פעילות לא נכונה".

כיצד מזהים 'פעילות יתר' מוחית?

"כאשר עושים מיפוי במוח רואים אזורים מתפוצצים מפעילות 'אי אושר'. זה תקף לגבי גנים שפעילים ולגבי אלה שלא. בשנים האחרונות אנחנו מתמקדים במשפחה של גנים שהגילוי שלה חדש, יחסית. הם קטנטנים פי 100 מגנים רגילים, ונקראים 'מיקרו ר.נ.א'. היום אנחנו מבינים שמה שהם יודעים לעשות זה להתלפף סביב גנים אחרים ולמנוע מהם 'לעשות את העבודה'. הם עובדים על שורה שלמה של גנים כמו עמעם שמווסת את האור בכל החדר".

איך הם קשורים לשמחה?

"כשהפעולה שלהם משתבשת, אנחנו מקבלים מפלס שונה של תגובות לחץ על המוח. אחד הדברים שמצאנו בשנים האחרונות זה ששינויים בביטוי של מיקרו ר.נ.א יכולים באמת לשנות את מפלס הלחץ, אבל הבשורות הטובות הן שהמוח שלנו יודע להתגבר על זה על ידי הפעלת יתר של האונה הקדמית. היא בולמת את תגובת הלחץ, כך שהמצב מתאזן מחדש".

אם נולדתי עם נטייה לחרדות ולחץ, המוח ידע לווסת את עצמו?

"המסקנה שלנו מהמחקר הייתה שמאוד כדאי ללמוד להפעיל את המוח, כי זה יכול להועיל לאנשים, אם הם לא יודעים להתגבר בצורה אוטומטית על מצבי לחץ. יש שיטה בשם 'ביו פידבק', שדרכה מלמדים אדם לתפעל את המוח בצורה טובה שתסב לו שמחה".

רוב המחקרים מתמקדים בדיכאון. יש מעט מאוד מחקרים על איך אפשר לייצר שמחה. זה יוצר מצב שבו מטפלים במחלה, במקום למנוע אותה.

"זה מדויק. רוב המחקרים מטפלים במחלה ולא שואפים לשמר את המצב הבריא, כי האדם הבריא הרי לא יגיע לרופא. התחום של איך הגוף מדבר עם המוח, מה עושים הגנים על מנת לשמור על תקשורת תקינה ביניהם, לא מפותח דיו".

איך אנחנו יכולים לייצר שמחה?

"מדברים היום על רפואה מותאמת אישית, זה הכיוון הנכון, מפני שלאף אחד מאיתנו אין את הד.נ.א של רעהו. ראינו במחקרים שעשינו שנקודה אחת בגנום שלא משנה אף חלבון ורק משנה קישור של מיקרו ר.נ.א לגן אחד, יוצרת מגדל קלפים שמתמוטט. קישור אחד שמשתנה משפיע על תא העצב שהוא מדבר איתו, ואז מקבלים מצב של חוסר איזון מוחלט ורק שינוי של דגם הפעולה של המוח יכול לפתור את זה. אלו חדשות טובות. זה לא אומר 'בוא תיקח תרופות', זה אומר שגם אם ירשת שינויים גנומיים שהם לא בדיוק מה שהיית בוחר במכולת, המוח יודע להתגבר על השינויים האלה וצריך לתרגל את זה בראש, בדיוק כמו שצריך להתעמל לשם תחזוק הגוף".

יש למוח מנגנון שמתגבר על חוסר איזון?

"אצל הרבה אנשים זה נעשה באופן בלתי מודע, כי המוח רוצה להגיע למצב של שמחה, הוא שואף להגיע לשיווי משקל מיטבי ושולח הודעות לגוף - לעשות ככה וככה כי אחרת נצא מאיזון, והגוף עושה ושולח מסר שהמצב טופל. זו רשת שכל הזמן עוסקת בתקשורת".

אם אני רוצה לעשות משהו אקטיבי מודע כדי להגיע למצב של שיווי משקל, אני צריכה לאמן את האונה הקדמית שלי?

"נכון, בדיוק כפי שהיוגים בהודו ידעו כבר לפני 5,000 שנה. אנחנו עדיין לא מבינים את המנגנון לעומק, אבל אנחנו מבינים שזה עובד. היוגי בהודו מצליח לשלוט בלחץ הדם שלו על ידי מדיטציה".

האם על ידי אימון המוח אפשר להפחית את השימוש בתרופות נגד דיכאון וחרדה?

"נטילת כימיקלים לשם התמודדות עם דיכאון יוצרת חוסר איזון במקום אחר. צריך לפתח שיטות שלא דורשות חומרים כימיים, אני מאוד מאמינה בזה".

המוח יודע לפצות על חוסר איזון כימי?

"עשינו פרויקט ענק בקרב 18,000 נבדקים. הראינו שהנבדקים שקצב הדופק שלהם עולה, הם אלה שחרדים מהתקפות טרור ואלה שגם רואים אצלם סימני דלקת בדם. יש קשר בין שני הממצאים, ומצד שני מצבי לחץ קשורים להפרעה מטבולית של שמירת שומן בכבד. כשהאדם הקדמון היה לחוץ כי רץ אחריו אריה, הוא היה צריך לטפס על עץ ולהתחמק ממנו. הוא היה צריך לשמור כל טיפה של אנרגיה ושומן בכבד. עד היום כשאנחנו לחוצים, אנחנו שומרים על כל טיפת שומן בכבד. היה לזה יתרון הישרדותי, אבל היום אין, ואנחנו נושאים את אותה חומרה של האדם הקדמון".

האם הסיבה לכך שיש היום יותר חרדתיים היא שהסביבה יותר מלחיצה?

ספורט עושה לנו טוב/ צלם photostogo

"במשך דורות רבים אנשים פגיעים לא שרדו הרבה ומתו לפני שהגיעו לגיל 4-5. לא הייתה אנטיביוטיקה, לא היו טיפולים רפואיים הולמים. בעצם, לאורך השנים, שרדו רק האנשים העמידים יותר. היום כולם שורדים. יש אנשים שהרבה יותר רגישים, זה גם לטובה, אבל זה אומר שאנחנו יכולים לצפות ליותר תופעות של חריגה מבריאות תקינה. לפני 40 שנה אנשים שחוו התקף לב היו מתים. היום הקרדיולוגיה התפתחה ומה שהתברר זה שאלה שחוו את התקף הלב יותר רגישים ונוטים לחלות יותר במחלת האלצהיימר, למשל".

אפשר דרך דמיון מודרך לייצר מציאות של שמחה במוח, לפי השיטה שלך?

"כשמושיבים אנשים לצפות בסרט 'שתיקת הכבשים', רואים במיפוי מוחי שהאזורים הפגיעים ללחץ מופעלים ביתר שאת. ממש אפשר לראות את זה על המסך. במחקר שלנו למדנו שאנשים שמפעילים את האונה הקדמית מתגברים על מצבי לחץ. אנחנו יכולים להושיב אותם לבדיקה ולומר להם - 'בוא, תשתדל להתגבר על זה', בלי לדעת מה האדם עושה עם עצמו ובמוחו. במצב הזה, אנחנו רואים סיגנל יותר חזק באונה הקדמית, ואז אומרים לנבדק שבדיוק בזה הוא צריך להתרכז, ככה הוא צריך להגיב, ועל ידי תרגול, האדם לומד להפעיל את זה. זה מה שנקרא 'ביו פידבק'".

אז זו הדרך למצוא איזון?

"כן. לסביבה ולגוף יש כל הזמן שיתופי פעולה, הם משפיעים כל הזמן אחד על השני"

ד"ר נעמי זינגר, חוקרת מוח באוניברסיטת ת"א

ד"ר נעמי זינגר עובדת בימים אלו על פרויקט שמטרתו לפתח התערבות טיפולית המנצלת את כוחה של המוזיקה לטובת אנשים הסובלים מהיעדר היכולת לחוות הנאה או להביע עניין באירועים מהנים (מוכר כאנהדוניה). קושי זה בולט במחלות פסיכיאטריות ונוירולוגיות שונות כמו דיכאון ופרקינסון. לדעתה, ניתן למצוא מזור לאנהדוניה בעזרת אימון המוח להגיב לצלילים בהנאה.

למה מוזיקה?

"מוזיקה נחשבת לאחת הפעילויות המהנות ביותר עבור בני האדם. למעשה, בשאלונים שונים היא תמיד מדורגת במקומות הראשונים. מוזיקה היא תופעה עתיקה מאוד (ישנן עדויות ארכיאולוגיות לקיומם של כלי נגינה כבר לפני כ-35,000-40,000 שנה), היא מלווה את האדם מינקות ועד ערש דווי. זה מרתק, בהינתן שלא ניכר שהמוזיקה היא בעלת ערך ישיר להישרדות שלנו. הרי אם לא נשמע או ניצור מוזיקה - ככל הנראה לא נמות".

אז מדוע מוזיקה מתקיימת כל השנים הללו למרות שאין לה ערך הישרדותי?

"יש הטוענים שמדובר באמצעי לחיזוק הלכידות הקבוצתית, לשלהוב ההמון, או באמצעי חיזור. כשאני מסתכלת על המשותף בין התיאוריות, נראה שמרביתן מדברות על כך שכוחה של המוזיקה היא בהיותה 'השפה של הרגש', דרך רבת עוצמה להעביר רגש בין פרטים בקבוצה. החל משירתה של אם לתינוק שלה ועד חיילים ששרים יחד את ההמנון לפני קרב.

"האזנה למוזיקה קשורה בהפעלה של אזורים מוחיים הקשורים לעיבוד רגשי ולעיבוד של מערכת התגמול".

מה קורה אצל אנשים שהמערכת הזו לא עובדת אצלם באופן תקין?

"אותו סט של אזורים קשור גם להפרעות נפשיות, כאשר הפעילות במערכת יוצאת מאיזון. לדוגמה, אנהדוניה - חוסר היכולת ליהנות או להתעניין בדברים או בפעילויות שהסבו הנאה בעבר. זה סימפטום המופיע בהרבה הפרעות נפשיות כמו דיכאון, פוסט-טראומה או סכיזופרניה. מחקרים בשנים האחרונות הצביעו על כך שסימפטום זה קשור בפעילות מופחתת במערכת התגמול. גם בקרב אנשים 'בריאים', יש שונות טבעית במידת האנהדוניה, שקשורה לרמת הפעילות באזורים מוחיים אלה".

איך מוזיקה מעוררת רגש?

"מוזיקה יכולה לעורר רגש דרך מנגנונים שונים במוח. לדוגמה, דרך מנגנון של תגובה מהירה לסאונד המסמן סכנה, שהוא רפלקס של גזע המוח. דרך אחרת להרגיש את המוזיקה היא על ידי כך שהגוף שלנו מתיישר לפי הקצב. הדופק, גלי המוח והנשימה. המוזיקה יכולה גם לעורר מערכת של אמפתיה אצלנו - אנחנו יכולים להתרגש ממוזיקה ולהפוך 'אמפתיים'. זה יכול להתבצע הודות למנגנון של נוירוני מראה, שמביאים לעוררות רגשית, שמעלה זיכרונות משמעותיים בחייו. יחד עם הזיכרון, ייווצרו הרגשות הנלווים. בהקשר דומה, מוזיקה מסוימת מתקשרת לרגש מסוים כי כך היא קושרה אצלנו לאורך השנים".

מוזיקה מעוררת רגש / צלם Shutterstock

אז מוזיקה מרכיבה את העולם הפנימי שלנו, ויכולה לאחות אותו אם הוא מתפורר.

"החשיפה לחומרים מוזיקליים וניסיון מוזיקלי משפיעים על מה שאדם יתפוס כ'מורכב' או פשטני כשיגדל, ובהתאמה גם ייהנה ממנו. המוח פועל כמכונה שמייצרת ציפיות ומבצעת את החישוב שבין המצוי לרצוי. המוזיקה מעוררת אצלנו ציפיות ומפרה אותן כל הזמן, והמשחק העדין הזה בין הצפוי למפתיע חשוב מאוד להנאה שלנו ממוזיקה.

"גם אזורי מפתח במערכת הגמול פועלים תחת עיקרון זה של ציפיות והפרתן ויגיבו יותר כאשר נתקלנו במשהו טוב מהצפוי. קשר זה עשוי להוות הסבר לכך שאנו רואים פעילות במערכת הגמול בעת האזנה למוזיקה. אנחנו עובדים עכשיו על מחקר שמטרתו להאיר את הקשר הזה שבין הפרת ציפיות לבין תגובת ההנאה למוזיקה".