פיצה ירוקה עם קרם גבינת מסקרפונה ותרד/ צלם: איל יצהר
רצינו פיצה. יש ימים כאלה שבהם מתחשק לך פיצה. לנו מתחשק תמיד פיצה. אנחנו מתאפקים. נשברנו. אבל החלטנו להיות נועזים. ולכן לא שוב "פנמה", "פיצה" באזורי חן, ברוקלין ושאר הכוכבות הצפוניות, שנסקרו ברובן בעבר במדור זה. גם לא דומינו'ס, ירחם השם, גם אם עכשיו קוראים להם אסף גרניט. לעשות לבד לא היה כוח הפעם. אגב, קל לעשות פיצה בבית. ומהיר הרבה יותר ממה שאתם חושבים.
נועזים פירושו להשליך יהבך על פיצרייה שאינך מכיר. למה לשחק בנושא רגיש כל-כך.
תל-אביב מלאה בעשרות, אם לא מאות, פיצריות. רובן שגרתיות. כמה נהדרות (הרשימה למעלה היא חלקית בלבד). למה לנסות מקום חדש? כי זו העבודה שלי. עבודה קשה, אבל מישהו צריך לעשות אותה. אחת מאותן רשימות (שמישהו תמיד משלם בשבילן) טענה שג'מה במתחם נגה ביפו היא אחת הפיצריות הטובות בעיר. החלטנו לבדוק. אני לא באמת מאמין לרשימות הללו, אבל בצוק העיתים צורך אותן כמו טאטעל'ה. אז נסענו.
מתחם (כמה שאני שונא את המילה הזו) נגה, מאחורי תיאטרון נגה בכניסה ליפו, איפה שאדם ברוך הסתובב פעם (טוב, הוא פשוט גר שם), הפך בשנים האחרונות משכונה מנומנמת של בתי כנסת ובתי חרושת לנקניק, לעוד מעוז היפסטרי למהדרין. השכונה מתפקעת מבתי קפה אמנותיים (הסניף המקורי של קפליקס, למשל), בתי אופנה מתוחכמים, ברים אופנתיים ומה לא. ולכן, חנייה אין.
בסוף מצאנו. בכניסה לנלו. כן, נלו עוד כאן. צריך לתת קפיצה איזה יום, אף שזה נראה מאוד יוקרתי ומפחיד כרגע. אברום כבר סגר, ומישו גם כן. נלו. אח, אפילו הנוסטלגיה כבר לא מה שהייתה.
ג'מה התגלתה כמסעדה איטלקית רחבת ידיים. לא ממש פיצרייה, אבל שיהיה. המון אדם כבר גילה את המקום לפנינו, ובקושי מצאנו שולחן, וגם זה רק לשעה ורבע, כמנהג הימים הללו. הסברנו בנימוס ששעה ורבע זה שתי ארוחות אצלנו והתיישבנו.
כוס קיאנטי רופינו פשוט וקצת חם מדי וכוס בירה פרוני, האיטלקייה הנהדרת, עשו את שלהם. העפנו מבט. יופי של מקום. צעיר, שמח, מעוצב יפה, לא לוחץ. אחלה.
הגיע סלט פנצנלה. סלט הלחם הטוסקני המפורסם. הלחם היה, כמדומני, קרעי ג'בטה. למה לא. שיהיה. הירקות היו טריים ופריכים והרוטב עדין ולא שתלטני. יופי.
פיצה מרגריטה לקטן. עם זיתים. ירוקים. נראה אתכם מוצאים זיתים ירוקים בפיצריות היוקרה של תל-אביב. רק שחורים, אם בכלל. למה? לא יודע. היו ירוקים. אושר גדול. גם הפיצה הייתה טובה. שום דבר לכתוב עליו הביתה שיר, שום דבר להיעלב ממנו. פיצה. בסדר גמור.
הפיצה הירוקה שמנגד הייתה מזן הפיצות הלבנות בכלל, כלומר בלי רוטב עגבניות. במקום רוטב לבן רגיל היה כאן שילוב של קרם גבינת מסקרפונה ותרד על הבצק, ועליו הונחו עיגולי קישואים קלויים, זיתי קלמטה, חצאי עגבניות שרי (בכל זאת קצת עגבניות על הפיצה זה נחמד), גבינת עזים, פרמז'ן והמון עלי ארוגולה טריים. זה הצליח להם, והיה ממש טעים וטוב. אפילו טוב מאוד.
ניסיתי לדוג איזו פסטה לא מתחכמת מבין שלל המתחכמות. בסוף עשיתי פשרה. לא סתם בולונז, אלא כזה שבתפקיד הבשר שבו משתתף נתח אונטריב מעושן וצלוי. האמת, זה היה מצוין.
קינחנו בגליל קנולי ממולא בגבינה, שהיה עוד קנולי תל-אביבי קלאסי, כלומר לא ממש זהה למקור, אבל לא רע בכלל. לקחנו גם פנקוטה עם רוטב פירות יער. שיהיה. קצת מתוק בסוף הארוחה, כמו שצריך.
ג'מה אינה טוענת לכתר הפיצרייה הטובה בעיר, לטעמי. אבל היא יופי של מקום לערב משפחתי שמח ועליז בשכונה מקסימה (למה לא להודות באמת), באווירה נהדרת, עם שירות קשוב ומצוין. מה עוד תבקשי מאיתנו, מכורה?
ג'מה
פרטים: תרצה 14, יפו. 03-6058276. א'-ש' 00:00-11:00.
מחירים: סלט פנצנלה - 48 שקל, פיצה מרגריטה עם זיתים ירוקים - 55 שקל, פיצה ירוקה - 62 שקל, פטוצ'יני אונטריב - 64 שקל, קנולי - 24 שקל (יחידה אחת), כוס קיאנטי רופינו - 30 שקל, כוס בירה פרוני - 28 שקל
השורה התחתונה: טוב
כדאי להכיר
פיצה בבית. המתכון הזה של ג'יימי אוליבר מצליח תמיד. ממיסים חבילת שמרים טריים וכף סוכר ב-650 מ"ל מים פושרים. אחרי כמה דקות מערבבים את המים עם 800 גרם קמח לבן (עדיף קמח פיצה ייעודי) ו-200 גרם קמח סמולינה דק (שטיבל מס' 9 או בעברית קלה קמח סולת). מוסיפים כפית מחוקה של מלח. לשים 10 דקות (בלנדר יעזור). נותנים לבצק לנוח רבע שעה מכוסה. מחממים תנור לחום מקסימלי. פותחים את הבצק לפיצות, מכסים ברוטב עגבניות מרוסקות איטלקי, בפרוסות מוצרלה איכותית (גד, ביצרון) ובמה שרוצים בתור תוספת. אופים 5 דקות.