עדיני (מימין) ודקל / צילומים: שלומי יוסף
בחמישי האחרון פורסמה מודעה, תמימה למראה, לקבלת התנגדויות על הסדר פשרה בתביעה הנגזרת של דסק"ש בפרשת עסקת "מעריב". הנגזרת היא נגד נוחי דנקנר ונגד דירקטורים אחרים שהחליטו ב-2011 על קניית העיתון שגסס אז, בהשקעה של 147 מיליון שקל. לפני כשנתיים ניתנה בתיק החלטה דרמטית המאשרת לנהל את התביעה - תוך קביעה של השופט פרופ' עופר גרוסקופף, כי יש בסיס לכאורי לכך שבעת אישור העסקה היה לדירקטורים יסוד נפשי של פזיזות.
על-פי ההסדר, ישלמו בעל השליטה לשעבר, דנקנר, הדירקטורים לשעבר ונושאי משרה הנתבעים סך של 100 מיליון שקל לקופת דסק"ש, וכן גמול למבקשים שהגישו את התביעה הנגזרת ושכ"ט לבאי-כוחם - כפי שייקבע ביהמ"ש.
עד כה נדמה כי מדובר בעוד הליך לאישור הסדר פשרה במקרה של עסקה כושלת שאושרה שלא כהלכה לכאורה על גבם של המשקיעים. ואולם, מאחורי אישור הסדר הפשרה בפרשת דסק"ש-מעריב, מסתתרות דרמות, שהחלו בהתנגדות שהביעו התובעים בתיק להסדר שגובש, עברו דרך טענות חמורות נגד עורכי דינם של התובעים, שהואשמו על ידי הנתבעים בהכשלת ההסדר בניסיון להגדיל את שכר הטרחה שלהם, והגיעו כנראה לסיומם החודש עם הגשת עמדתם האחרונה של התובעים בתיק לפיה הם מסירים את התנגדותם להסדר, הגם שהם סבורים כי סכום הפשרה צריך להיות גבוה יותר - ומותירים את ההכרעה בידי ביהמ"ש. מה גרם לשינוי בעמדתם? מדוע הם התקפלו? והאם בזה נסללה הדרך לאישור ההסדר באופן סופי?
החלטות רשלניות ובלתי סבירות
התביעה הנגזרת עוסקת בכספים שהשקיעה דסק"ש ב"מעריב" טרם קריסתו. לטענת המבקשים, החלטת דסק"ש לרכוש את השליטה ב"מעריב" בראשית 2011 תמורת כ-147 מליון שקל והחלטותיה להמשיך ולהשקיע ב"מעריב" עוד 200 מיליון שקל וכ-24 מיליון שקל נוספים כערבות שניתנה לטובת בנק הפועלים - הן החלטות רשלניות ובלתי סבירות בעליל, אשר גרמו לחברה ולבעלי מניותיה נזק.
לפני כשנתיים, אישר השופט גרוסקופף לנהל את התביעה כנגזרת וקבע, בין היתר, כי "די בחומר הראיות שהונח בפניי כדי להצדיק את המסקנה שיש בסיס לכאורי לטענה כי הדירקטורים של דסק"ש פעלו באופן פזיז עת אישרו את ההתקשרות בעסקת 'מעריב', וזאת מהטעם שלא הונח לפניהם אפילו בסיס עובדתי מינימלי המאפשר דיון ענייני בעסקה אותה התבקשו לאשר".
במהלך התקופה מאז אישור ניהול הנגזרת, ניהלו הצדדים הליך גישור על מנת לנסות להגיע לפשרה. בתקופה הזאת, כפי שהתברר לאחרונה, התחוללה דרמה מאחורי הקלעים בתיק. במהלך דיון שנערך ביולי נודע כי לאחרונה גיבשו הצדדים לתביעה הסדר פשרה, במסגרתו נקבע כי הדירקטורים ישלמו לדסק"ש סכום כולל וסופי בסך 100 מיליון שקל לצורך סיום ההליכים. ההסדר הושג במסגרת הליך הגישור שהתנהל בפני השופטת בדימוס הילה גרסטל, לאחר שהושגה פריצת דרך במשא-ומתן, הן לגבי הסכום שישלמו חברות הביטוח והן לגבי סכום ההשתתפות העצמית שישלמו הדירקטורים - שעומד על 4 מיליון דולר מכיסם הפרטי - סכום חריג ויוצא דופן שנוסע מהחלטת השופט המייחסת לדירקטורים פזיזות באישור עסקת מעריב.
עקפו את התובעים
ואולם, הדרמה האמתית לא הייתה הסכום האמור, אלא העובדה כי לא כל הצדדים לתיק תמכו בהסדר. ליתר דיוק: התברר כי המתנגדים להסדר הם דווקא התובעים הנגזרים בתיק או באי כוחם. תלוי את מי שואלים. במהלך הדיון שהתקיים ביולי האחרון הבהירו עורכי הדין של התובעים, כי הם אינם תומכים בהסדר לאחר שלטענתם, ההסכם - בהובלתם של עורכי הדין גיורא ארדינסט ואהרן מיכאלי מגולדפרב-זליגמן, רם כספי, גיל אוריון וצביקה אגמון המייצגים את הנתבעים והחברה - גובש תוך עקיפתם. עוד טענו עורכי הדין רונן עדיני ורם דקל, כי במסגרת הליך הגישור הם דרשו שסכום הפשרה יעמוד על 147 מיליון, ולא 100 מיליון.
במהלך הדיון התקיימו חילופי דברים קשים בין עורכי הדין של דסק"ש, אביתר קנולר ואהרון קאופמן (היועץ המשפטי של דסק"ש), שהאשימו את עורכי הדין של התובעים, עדיני ודקל, כי ההתנגדות שלהם להסדר נובעת מכך שדסק"ש לא הסכימה לשלם להם שכר-טרחה בהיקף 20% מהסדר הפשרה - בסך 20 מיליון שקל.
עורכי הדין עדיני ודקל מחו על ההאשמות וטענו, כי התנגדותם להסדר היא עניינית ונובעת מכך שניתן להשיג סכום גבוה יותר במסגרת הפשרה, בסך של כ-147 מיליון שקל החזר לדסק"ש, או לכל הפחות סכום שנמצא בטווח של בין 100 ל-147 מיליון שקל.
השופט גרוסקופף נאלץ לעצור את הדיון - שנותר חסוי בחלקו - על-מנת להרגיע את הרוחות, ובתום הדיון נתן הזדמנות נוספת לצדדים להידבר ולהגיע להסכמה - כשעליהם הוטל להודיע אם הם מסכימים לפשרה או לא; ואז, הוגשה העמדה החדשה של עורכי הדין, לפיה הם מסירים את התנגדותם להסדר הפשרה ומשאירים את ההחלטה אם לאשר את ההסדר לשיקול דעת בית המשפט. כאמור, זה הורה לפרסם את ההסדר לקבלת התנגדויות.
לטענת התובעים בביהמ"ש, מה שעומד מאחורי הסרת התנגדותם להסדר, הנה הערכתם ששום דיון נוסף לא ישנה את רצון החברה, דסק"ש - ולעמדתה יש משקל. זאת, בעקבות הערת בית המשפט בדבר התחלפות הדירקטוריון, וכן בעקבות "הלכת אפריקה ישראל החדשה", במסגרתה קבע בית המשפט העליון כי הגם שהגשת תביעה נגזרת מפקיעה את הזכות לנהל את ההליך מידי החברה, יש לחברה זכות "סטנדינג" בהליך (זכות עמידה) - כלומר סמכות להביע עמדה בתביעה הנגזרת.
החזרה של התובעים מהתנגדותם להסדר, לא באה להם בקלות כנראה. במסגרת העמדה שהגישו התובעים לביהמ"ש, לכל אורך ארבעת עמודיה, הם מביעים התנגדות נחרצת להסכם, ועומדים מאחורי אותה עמדה שהם הציגו במהלך הדיון שהתקיים ביולי. ולמרות זאת, סופה של העמדה באמירה שהתובעים מותירים את ההחלטה בעניין ההסדר לשיקול דעת בית המשפט.
התובעים מספקים שלל הסברים להתקפלות מהתנגדותם ובהם, מלבד "הלכת אפריקה ישראל", גם העובדה שהחברה נראית נחושה בעמדתה לאחר שלטענתה הפרוטוקולים שהועברו לעיונה מצביעים על יסודיות בהליך אישור החברה את הפשרה. גם הערת בית המשפט בדיון עשתה את שלה: כעולה מהעמדה שהגישו התובעים, הסב השופט בדיון את תשומת לב התובעים לכך שבמקרים דומים כשהדירקטוריון הוחלף כבר אין ניגוד עניינים ואין סיבה לא לקבל את עמדתם.
מדובר בהסברים לכאורה לשינוי הגישה, והלשון החמקמקה המותירה את שיקול הדעת לביהמ"ש מלמדת לכאורה על כך שהתובעים עדיין סבורים שמדובר בהסדר לא טוב, ואולם מומחים בתחום התביעות הנגזרות סבורים כי מדובר ב"התקפלות" מהעמדה הקודמת.
לדברי עו"ד אסף ברם, בעלי המניות הנוספים יכולים להביע התנגדות להליך, אבל בתביעה נגזרת זה נדיר שבעלי המניות אחרים מתנגדים - וזה לא קרה מעולם; אבל זו טכניקה שהחוק מחייב, לקבל התנגדויות. לדבריו, "באופן מעשי ברגע שהם הסירו את ההתנגדות שלהם השופט יאשר את ההסדר".
לדברי אחד המומחים, "הם נכנעו. הם יכולים היו להילחם על הסכום. העמדה אומרת חד וחלק: בסדר, תאשרו את ההסכם. ההסבר שלהם כי הם מסתמכים על עמדת הלכת אפריקה ישראל הוא לא נכון. זה נכון שיש לחברה מעמד אבל אפשר להתווכח אם זה 100 או 150 או 170. הם חזרו בהם מכל הרעש והצלצולים שעשו ואני מבין אותם - עורכי הדין נלחמים חמש שנים, החברה מתחילה להילחם נגדם והתיק יילך לבלגן דיוני, בו לא משנה מה יחליט השופט - מישהו יגיש ערעור ואחרי שבוע במחוזי התיק ייתקע לשנתיים-שלוש בעליון, אז לא שווה כבר להילחם".
- אבל זו לא סיבה דווקא לסיים מה שהתחלנו, אם כל כך הרבה הושקע בעניין?
"לפעמים פשוט נגמר הכוח. התיק כבר לא יתנהל והמלחמה היחידה היא האם לאשר הסכם הפשרה, והרמז של השופט היה כן לאשר. אז הם ויתרו".
מומחים לנגזרות אומרים, כי התובעים ועורכי דינם "עשו חושבים. והבינו שזה לא נראה טוב איך שהיועמ"ש של החברה לכלך עליהם שמעניין אותם רק השכר טרחה"; כי "גרוסקופף רמז להם לא לדאוג לשכר טרחה, כי גרוסקופף הוא לארג' בדרך כלל". עוד נאמר ל"גלובס" כי "הגיוני שעורכי הדין אמרו: 'בוא נזרום עם גרוסקופף - אם הוא אומר שזה בסדר אז לא נריב איתו כי הוא אחראי מעכשיו על שכר הטירחה שלנו".
עוה"ד רונן עדיני ורם דקל מסרו בתגובה: "העמדה שהגשנו לביהמ"ש ברורה ומדברת בעד עצמה. אנו התנגדו ועדיין מתנגדים להסדר הפשרה, שנולד כתוצאה מהליך גישור פגום. אנו סברנו, ועדיין סבורים, שסכום הפשרה צריך להיות גבוה יותר. כך ציינו במפורש בעמדתנו לביהמ"ש, ושם גם נימקנו את עמדתנו. ברור עם זאת, כי גם לעמדת החברה, המעוניינת בפשרה, יש משקל, וביהמ"ש יכריע מה המשקל".
עתיד הנגזרות: "סיפור הנגזרות בדרך ללכת לפח הזבל"
מה עושים כשהסדר פשרה נחתם מאחורי הגב לאחר מאמצים רבים שהושקעו בתיק? האם בעקבות פרשת דסק"ש-מעריב נחזה בירידה במוטיבציה לייצג בנגזרות? המומחים בתחום התביעות הנגזרות חלוקים בדעתם.
אמנם השכר מקופח כשחותכים בהסדר הפשרה גם את שכר הטרחה, אך "לא צריך להגזים, ידאגו להם לשכר הולם", אומר אחד מעורכי הדין בתחום הנגזרות. שאר עורכי הדין עמם שוחח "גלובס", עם זאת, מתארים ירידה במוטיבציה הזו בעקבות הסכם פשרה שגובש - לצד "שוק שמתקן את עצמו": החברות ינהלו בעצמן את התביעות ולא ייזדקקו לנגזרות בגלל שני דברים: הנושא החדש יחסית של ועדת תביעות בלתי תלויה שממנה החברה עצמה טרם ההכרעה בעניין התביעה - הליך המצוי בראשית דרכו ובו ניתנו פסקי דין ספורים בלבד - ובגלל מקרה כמו דסק"ש והסכם הפשרה הנוכחי. "סיפור הנגזרות בדרך ללכת לפח הזבל", אומר אחד מהם. "בית המשפט למעשה תורם לחינוך החברות כי עליהן להגיש את התביעה בעצמן ללא צורך בנגזרת - וכאן הוא למעשה מכריח את דסק"ש לקבל מאה מיליון שקל במקום שהיא תקבל כלום. זה די הזוי שהיא לא החליטה על כך לבד".
היה מקרה אחר של פשרה מעל ראשם של תובעים - אם כי לא תוך התנגדות התובעים: מקרה הייצוגית נגד לאומי בו הסדר הפשרה בפרשת העלמות המס מארה"ב הסתיים בתשלום 92 מיליון דולר לבנק, שיגיעו מהמבטחים החיצוניים ומהביטוח העצמי של הבנק, ושם התובעים לא התנגדו להסדר הפשרה. הועלתה ההשערה כי נוכח המקרים הללו, יכול להיות שבתיקים דרמטיים מבחינת גובה הפשרות או ההתעניינות הציבורית, כמו דסק"ש או בנק לאומי - אולי המעמד של התובע נסוג מהפרונט ומי שמנהל את הפשרה הוא המחותנים עצמם - החברה והנתבעים.
עסקת מעריב: 360 מיליון שקל ירדו לטמיון
התביעה הנגזרת המדוברת הוגשה ב-2012 על רקע ההידרדרות הנמשכת במצבו הפיננסי של "מעריב", שאף הגיע בהמשך להקפאת הליכים ונמכר לידיים חדשות.
במארס 2011 התבקש דירקטוריון דסק"ש לאשר את הצעת בעל השליטה דאז בחברה, נוחי דנקנר, להתקשר בעסקה לרכישת השליטה במעריב החזקות, המוציאה לאור של העיתון "מעריב". דירקטוריון דסק"ש קיים דיון של כשעה וחצי בהצעת העסקה, ובסופו אישר פה-אחד את ההתקשרות, בהתאם להצעה.
בעקבות החלטה זו השקיעה דסק"ש ב"מעריב" במהלך השנה וחצי שלאחר מכן סכום של כ-360 מיליון שקל - אשר רובו ככולו ירד לטמיון.
לטענת המבקשים, רמי אוסטרובסקי ויניב אוזנה, באמצעות משרד עו"ד רונן עדיני ומשרד עו"ד רם דקל, החלטת דירקטוריון דסק"ש בדבר רכישת "מעריב", כמו גם החלטות שהתקבלו לאחר מכן שהביאו להגדלת ההשקעה ב"מעריב", התקבלו באופן רשלני ופזיז, ולדירקטורים שקיבלו החלטות אלה יש אחריות כלפי החברה בגין ההפסד.
ההידרדרות הכלכלית של "מעריב" הסתיימה במכירת העיתון לידיים חדשות במסגרת הליכי פירוק. באוקטובר 2012 ניתן צו הקפאת הליכים כנגד "מעריב" לבקשת דסק"ש, ובהמשך אישר בית המשפט המחוזי בת"א (השופטת בדימוס ורדה אלשיך) את מכירת נכסי ופעילות קבוצת "מעריב" כ"עסק חי" לשני רוכשים שונים, בסכום כולל של 145 מיליון שקל .
