אוזריה / צילום: איל יצהר
לא יודע אם הקולות של פיראוס מזכירים את חיפה. לא הייתי בפיראוס. אבל הקולות של שוק לוינסקי בתל-אביב באמת יכולים לפעמים להזכיר את אתונה. בכל שנה בסתיו אני מתמלא געגועים לאוכל של סבתא שלי, סבתא אסתר, אמא של אמא שלי, שעליה ועל סבא נונו סיפרתי כאן לא פעם. סבתא אסתר עלתה מסלוניקי לארץ בשנות ה-30 של המאה הקודמת. היא, וסבא נונו (שבתרגום לעברית זה "סבא סבא"', שהרי נונו זה פשוט סבא בלדינו ועוד שפות אחיות), הלוא הוא סבא יעקב בנבנישתי.
כמו כל סלוניקאית טובה, הייתה סבתא אסתר מכינה את קציצות הפרסה (כרישה) המסורתיות. רק ששלה היו הכי טובות בעולם. והיו גם פשטידת תרד ופלפלים מוחמצים, בורקס (גם עם בשר, בצורת פשטידה) וטופישטי, הלוא היא עוגת הטישפישטיל, עוגת סולת מופלאה שהוגשה רק לעיתים נדירות.
כשאני מתגעגע לאוכל של סבתא אסתר, אני מחפש אותו במסעדות. פעם, מזמן, היו בשוק לוינסקי לא מעט מסעדות בלקניות טובות. יונתן ומונטה קרלו ואולימפוס. רק אולימפוס שרדה, אחת המסעדות הוותיקות בישראל. לפני רבע מאה נדדה לרחוב קרליבך ושם היא שוכנת עד היום, סיפרתי לכם עליה לפני כמה שנים. באזור ההוא, ליד בית מעריב, שכנו פעם גם אולימפיה וטריאנה הי"ד, היכן ששועי ושרי הארץ נהגו להסתודד ולסגור עסקאות, לפני עידן רפאל וקלואליס.
בשוק לוינסקי לא נותרו מסעדות בלקניות. עצוב. גם המעדניות הסלוניקאיות הן עולם הולך ונעלם, אף שמצבן קצת יותר טוב לעת עתה. חיים רפאל (שנת הקמה: 1958) היא כבר "פושון" סלוניקאי של ממש, ומעדניית יום טוב (1947) צועדת בבטחה במאה ה-21 בזכות דור ההמשך, איתן ויומי (יום טוב) לוי המקסימים. מעדניית איסטנבול שורדת, ויקטור מהדגים המלוחים עוד מעט בן מאה, ואצל אלברט מוכרים עדיין עוגיות מרוצ'ינוס (שקדים) השוות את משקלן בזהב.
אבל מסעדות, כאמור, אין. ביפו יש כמה בולגריות ותיקות, דומה מאוד, אבל לא מה שאני זוכר. בתל-אביב נפתחו לאחרונה מיני יווניות אופנתיות, אבל מה לקשיש נרגן כמוני ולהן.
אל תוך החלל העצוב והנוסטלגי הזה, פסעה לפני כמה שנים אביבית פריאל-אביחי. יחד עם שותפתה, למור לאמי, פתחו השתיים את מסעדת אוזריה, ממש מול בית המרזח הנצחי של אדון מתיתיהו לנדשטיין, הלוא הוא "מתי המקלל".
אוזריה אינה באמת חמארת אוזו, כפי שיכול להציע שמה, ואפילו לא ממש מסעדה יוונית, למרות פחי הזיתים הריקים מבית אברמנטו, היבואן הוותיק מרחוב דה פיג'וטו הסמוך, והתבליט של ואסיליס ציצאניס, הזמר היווני האגדי, המציץ מהקיר והופך אותו לאחד היפים בעיר. התבליט נוצר על-ידי השארת הצבע על הקיר בזמן חשיפת הבלוקים מתחתיו. מקסים.
אז לא. בית אוזו זה לא. אצל השכנים מפימפנלה יש אוסף אוזו ושאר משקאות אניס נרחב פי כמה. וגם מסעדה יוונית זו לא ממש, יותר מקום ים תיכוני המתכתב עם יוון ועם לא מעט שכנות שלה, וגם את זה עושה בצורה חופשית ואישית למדי.
אבל בשעת צהריים סתווית חמה, כשהלב מתמלא געגוע של חגים לאוכל של סבתא, והאינסטינקט הנצחי להתיישב על הבר אצל מתי לגולדסטאר קטנה ודג כבוש מצליח להתרסן לרגע, יכולה גם האוזריה לשמש כמפלט לנפש הסנטימנטלית שלי. אם רק יהיה טעים. או אפילו חצי טעים.
אז בתור התחלה הזמנתי כוסית אוזו משובחת במיוחד מבית פלומרי, עם קרח בצד כמו שאני אוהב. הצצה קצרה בתפריט לימדה אותי שתמורת 59 שקלים צנועים אוכל לזכות במנה קטנה של סלט יווני עם גבינת פטה אמיתית מיוון, ומנת מוסקה. אומנם עם ארטישוק ירושלמי במקום תפוחי אדמה, אבל היי, קבצנים אינם יכולים להיות בררנים. בלדינו זה מצלצל יותר טוב.
מהר מאוד התברר שלפחות במה שבחרתי, שתי המנות היווניות היחידות בתפריט באותו יום, הייתי רחוק מאד מלהיות קבצן.
הסלט היווני הצנוע והמדויק היה בדיוק מה שהוא צריך להיות. חתיכות גדולות וגסות של מלפפונים ועגבניות, קצת בצל סגול פרוס, כמה זיתי קלמטה יווניים שחורים, קוביית פטה עם מעט עלי אורגנו טרי לקישוט, מלח, שמן וחומץ. כמו שצריך. טרי ופריך וטעים-טעים-טעים כמו שרק אוכל פשוט כל-כך יכול להיות.
המוסקה לעומת זאת, הייתה כבר יצירת מופת קטנה. שכבות לוהטות של חצילים, ארטישוק ירושלמי, עגבניות ובשר, ומעליהן רוטב בשמל עשיר בפרמז'ן. תענוג ארצי מופלא ממש. זו הייתה אחת המוסקות הטובות שטעמתי, אם לא למעלה מזה.
וכדי שלא ארגיש קמצן, קינחתי גם בגלידת יוגורט עם פיסות לדר, דבש פרחי בר ופיסטוקים שהייתה לא מתוקה מדי, מרעננת ונהדרת.
מדי פעם הגיח גם איזה שיר יווני עצוב-שמח בפלייליסט הלא ממש מוצלח, ואני בהיתי בשמוליק, הנכד של מתי, מוזג עוד בירה לקבועים שלו ממול, והחלטתי להתאפק הפעם ולא לחצות את הכביש בתום הארוחה. ובאופן מפתיע, זה גם לא ממש היה חסר לי. עד כדי כך נהניתי.
אוזריה
פרטים: אוזריה, מטלון 44, תל-אביב. טל' 03-5330899, א'-ו' 12:00-00:00
מחירים: עסקית - מוסקה וסלט יווני קטן - 59 שקל, אוזו פלומרי - 35 שקל שקל, גלידת יוגורט - 38 שקל (כן, הקינוח והאוזו עלו יותר מהארוחה)
השורה התחתונה: מצוין ושווה כל שקל
כדאי להכיר
פלפלים מוחמצים. הניחו כמה פלפלי שושקה על מחבת אלומיניום גדולה וישנה שתשמש אחר כך רק לקליית ירקות, מרופדת בנייר כסף. קלו את הפלפלים היטב משני צדיהם עד שחלק מהעור יישרף. הכניסו לשקית ניילון קשורה ותנו להם "להזיע" חצי שעה. קלפו בעדינות את העור השרוף והשרו את הפלפלים בתערובת של ¾ כוס חומץ בן יין לבן או רגיל, ¼ כוס מים, ¼ כוס שמן זית או שמן צמחי, כפית סוכר וחצי כפית מלח. השתמשו בהם לכריכים או סתם ככה ליד האוזו. או הערק.