החומוס הכחול/ צילום: חיליק גורפינקל
עכו העתיקה מהווה עבורי מחוז חפץ נפשי, תיירותי וקולינרי כמעט מאז ומעולם, או לפחות מאז ימיי העליזים כתיכוניסט העולה פעם בשנה על הרכבת ואחרי שניים-שלושה בקבוקי גולדסטאר יורד בתחנה הישנה בעכו ומשתרך ברגל אל עבר החומות שאפילו נפוליאון לא יכל להן.
נעזוב רגע בצד את הצד התיירותי, וגם הנפשי, אם כי נדמה לי שאם יותר אנשים היו מרגישים כמוני, או לפחות ממשלת ישראל או התיירות - דברים היו יכולים להיראות אחרת בעיר היפה הזו.
אבל מכיוון שזהו כידוע מדור ביקורת מסעדות (עם חוש היסטורי, אם יורשה לי) נתרכז כמובן בצד הקולינרי. אז נכון, עכו היא ביתם של אורי בורי, אבו כריסטו ולאחרונה גם מסעדות חדשות כמו סבידה, מרקטו, מעדל'ה ואחרות, אבל אני, אלא מה, חולם בעיקר על החומוס שלה.
אז נכון, אתם לא צריכים אותי בשביל לדעת שסעיד, השוכן כבר שנות דור בלב השוק, הוא אחד מאשפי החומוס המהוללים ביותר. ויש סיכוי שאתם מכירים כבר גם את שמסיה, סוהילה ואת כף הזהב בכיכר הכניסה לשוק. אולי אפילו את אבו טוני, שאינכם יודעים שכך קוראים לו, מול אולמות האבירים. אבל אולי אינכם מכירים למשל את עיסא, ממש מול כף הזהב בכניסה הראשית לשוקשמגיש לטעמי את אחת ממנות החומוס הטובות בישראל.
אבל היום אנחנו כאן בשביל לספר על משהו אחר. הפעם נדבר על פרדוקס כפול. חומוסייה חדשה, שאת החומוס בה מכינה אישה. והרי כל חומוסלוג מתחיל יודע שאין דבר כזה חומוסייה חדשה, אלא אם כן היא לא שווה כלום, ושחומוס הוא עניין גברי. אבו חסן, סעיד, חליל ואחרים, כולם גברים. אלא שמי שקרא היטב את רשימת החומוסיות העכואית שהזכרתי קודם, שם לב בוודאי לשם נשי אחד. סוהילה. סוהילה הוותיקה, שירשה את החומוסייה מאביה, אם איני טועה, יצרה כבר את התקדים בעכו, ועכשיו נותר רק לפסוע בעקבותיה.
ואת זה בדיוק עושה ערין אבו חמיד כורדי, העומדת בגאווה בחומוסייה הנושאת אומנם את השם הגברי אל-עבד אבו חמיד (מי יכול לזכור שם ארוך כל כך), אבל לא זו בלבד שאף גבר לא נראה בסביבה, אלא שיש עמה אפילו אישה נוספת. וזהו.
האישה הנחמדה הזו מארחת בשנה האחרונה את לקוחותיה במקום המכונה בפי כל "החומוס הכחול" או "החומוסייה הכחולה", השוכן ממש מתחת למגדלור הישן בקצה עכו העתיקה, עשרים שניות הליכה מאורי בורי המהוללת. המקום נקרא כך, אני מניח, בשל העובדה שכל קירותיו צבועים בכחול, משווים לו חזות יוונית שכזו. זה מקסים ויפה, אבל אנחנו כאן בשביל החומוס.
וזו, כך מתברר מיד, משימה לא ממש פשוטה. התפריט כולל אינספור וריאציות. יש כאן כמובן חומוס עם צנוברים, אבל גם עם שקדים.חומוס עם טחינה, אבל גם עם (ירחם השם) חזה עוף. חומוס עם בשר - (יש גם עם קבאב) - מנה קלאסית בעכו, אבל גם עם פטריות כמנהג החומוסיות היהודיות. כל זה, במיוחד החומוס עם הפטריות, אינו מבשר טובות, לפחות לא על הנייר. יש גם לא מעט מנות אחרות, הרבה יותר מדי בשביל מקום המוגדר כחומוסייה ולא כמסעדה. חלק גדול מהמנות הוא נחשק ביותר - במיה, חוביזה, עילת' (עולש. בעונה כמובן) או קובה משני סוגים, אבל כל זה לא אמור לקרות בחומוסייה. זה פשוט יותר מדי טוב. או רע.
לא נותר לנו אלא לבדוק את הכול בעצמנו. התחלנו איפה, איך לא, בכמה מנות חומוס. התרידי היא מנה מסורתית, שכמעט ואינה מוכרת למי שאוכל את החומוס שלו רק בחומוסיות, ואלו כמובן רוב אוהבי החומוס בימינו. למי יש כוח להכין בבית (לי, אבל אני משוגע). התרידי הם גרגרי חומוס חמים המוגשים עם לבן קר (יוגורט) ושבבי שקדים. זו מנה פשוטה מאוד, נדירה, וכאן היא אכן נהדרת.
מאחורי השם "חומוס אל עבד", מסתתרת כאן עוד מנה קלאסית נדירה - פאטה, גרגירי חומוס עם סמנה (חמאה מזוקקת), מנה כבדה להפליא ושוב, מצוינת.
אכלנו גם חומוס עם בשר, ושוב, הוא היה מצוין. המפתיע מכולם היה דווקא חומוס הגרגירים הפשוט לכאורה, המכונה כאן חומוס עם חומוס אל-עבד, ואפשר לאכול אותו עם או בלי הממרח. מה שהפתיע הוא התבלינים שבהם תובלו הגרגירים החמים שבלט בהם... קינמון. והיו גם פלפל לבן, ציפורן, אגוז מוסקט ועוד. מפתיע, מוזר וטעים.
החומוס כאן הוא מהזן הזכור לי מביתה של סבתי היוונייה - טחון גס יחסית ועם מעט טחינה (שוב, יחסית). חומוס ביתי, נשי, אם יורשה לי להתפייט. ניסינו גם מנת במיה ברוטב עגבניות, פשוטה שבפשוטות וטעימה שבטעימות, וקובה נבלוסיה (מטוגנת) שהוגשה בתוך שלולית עמוקה של יוגורט מבושל והייתה מופתית ממש.
החומוסייה הכחולה שווה נסיעה מיוחדת לעכו. עד כדי כך. חופשת סוכות ופסטיבל התיאטרון בעיר יגזלו מכם את אחרון התירוצים. חג שמח.
חומוס אל-עבד אבו חמיד
פרטים: רחבת המגדלור, עכו העתיקה, קצה רחוב ההגנה, טל' 050-6593985. ג'-א' 09:00-16:00
מחירים: חומוס עם בשר- 50 שקל, חומוס עם חומוס אל-עבד- 30 שקל, קובה ביוגורט - 40 שקל, במיה - 30 שקל, תרידי - 20 שקל, פאטה (חומוס אל עבד) - 20 שקל
השורה התחתונה: מצוין ושווה כל שקל