1. עורכי הדין אורן גרוס ונעמי לנדאו, באי-כוחה של שירה רבן, עובדת מעון ראש הממשלה לשעבר, התובעת את רעייתו שרה נתניהו, הרוויחו ביושר את הביקורת שמתח עליהם אתמול (ד') נשיא בית הדין לעבודה בירושלים, אייל אברהמי.
בשבוע שעבר ביקרנו כאן, בדומה לאחרים, את החלטת עורכי הדין לנסח את כתב התביעה שהגישו נגד גברת נתניהו באופן דרמטי ומוגזם, הכולל תיאורים שנועדו יותר לתקשורת מאשר לבית המשפט - ובראשם את ההחלטה לכנות את העובדת לכל אורך התביעה "שפחה", עם קריצה ברורה לסדרת הדרמה המשובחת "סיפורה של שפחה".
בית הדין לעבודה ביקר
אתמול הבהיר השופט לעורכי הדין ופסק כי "כשקראתי את כתב התביעה, הרושם שנוצר הוא שהוא נכתב לאוזניים אחרות ולא להליך הזה. הכינויים שבהם אתם מכנים עובדים? למה זה צריך להיות? למה שמה לא צוין בתביעה?". עוד אמר השופט כי "התיאורים הללו לא שייכים להליך המשפטי, ולא ארשה זאת".
בהחלטה לנסח את כתב התביעה כאילו מדובר בתסריט לסדרה של HBO, ולא כמסמך משפטי גרידא, גרמו עורכי הדין נזק ללקוחה שלהם.
במקום שבית הדין לעבודה, והציבור, יתעסקו בעובדות ובטענות הקשות נגד נתניהו שרצתה התובעת להעלות - רובנו מתעסקים עכשיו באופן העקום והפומפוזי שבו הוחלט לטעון אותן.
הפרשייה מלמדת המון על הטשטוש הבעייתי שחל בשנים האחרונות בגבולות שבין בית המשפט, עורכי הדין, התקשורת ועולם יחסי הציבור.
כשכמעט כל עורך דין מלווה ביועץ תקשורת צמוד שלוחש על אוזנו, וכשלבעלי דין ולעורכי דין יותר חשוב מה ייאמר וייכתב עליהם בתקשורת מאשר מה יפסוק השופט - התוצאה היא פארסות, כמו פארסת כתב התביעה הפומפוזי של שירה רבן נגד שרה נתניהו.
אבל זה עדיין לא אומר שהתביעה של רבן נגד נתניהו תידחה, ושבסוף ההליך המשפטי נתניהו תצא כשידה על העליונה.
בית הדין לעבודה אמנם ביקר את האופן שבו נוסח כתב התביעה, אבל לאחר שהתביעה תתוקן, הביטוי "שפחה" יוחלף בביטוי "תובעת", והתיאורים העסיסיים המיותרים על התקפי הזעם של שרה נתניהו ("הייתה מושכת בשערות ראשה, תוך שהיא צועקת וממלמלת כשדמעות זולגות מעיניה, נושכת את שפתיה, מלהיטה עצמה בחמה ובכעס, מוחאת כפיים וכו'") יימחקו - השופט ייכנס לעובי הקורה.
ובתום הליכי ההוכחות, נתניהו עלולה למצוא את עצמה עם עוד פסק דין שמבקר את האופן שבו היא התייחסה לעובדת בביתה. עם זאת, בשל תקופת העבודה הקצרה והטענות של רבן שנראות על פניהן מוגזמות-משהו, יש להניח כי הפיצוי שייפסק, גם אם התביעה תתקבל, יהיה קטן בהרבה מזה שלו היא עותרת, 250 אלף שקל.
הפחד של כ"ץ? ערבייה פורצת-דרך תוביל את ההסברה למניעת תאונות
2. שר התחבורה, ישראל כ"ץ, התייצב אתמול בראש המחנה שתוקף את אשת התקשורת מקבולה נאסר, שמונתה לאחרונה לאחראית להסברה בערבית ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים, וקרא לפטר אותה על כך שהעזה להביע עמדות פוליטיות התומכות בפלסטינים ומבקרות בחריפות את התנהגות הממשלה כלפי ערבים.
עצוב לומר, אבל המתקפה הרבתי על נאסר הייתה כמעט צפויה. מדינה שראש הממשלה שלה מסית נגד אזרחיה הערבים; ששופטים ערבים בבית המשפט העליון (ג'ורג' קרא וסלים ג'ובראן) חוטפים ביקורת על כך שהם מעזים לא לשיר בקול את מילות ההמנון ("כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומייה"); מדינה שבה ערבים אינם יכולים לגור בכל יישוב בלי לעתור לבג"ץ ולהתחתן עם יהודייה בלי לספוג איומים, וגם מתקשים לשכור דירה בתל-אביב, להיכנס למועדון ברעננה ולבריכה בקיבוץ; אין סיבה ש"תרשה לעצמה" להעסיק אזרחית ערבייה במשרה חשובה בשירות המדינה. ועוד ערבייה שמעזה להביע עמדות פוליטיות שמנוגדות לקו השלטוני.
אמנם אני לא מסכים עם חלק גדול מאוד מהדברים שנאסר אמרה, אבל יש לה זכות לומר אותם. יתרה מכך, חשוב שתאמר אותם. ממה כ"ץ וחבריו כל-כך פוחדים? מכך שאישה ערבייה פורצת דרך תוביל את ההסברה למניעת תאונות בגלל שעמדותיה הפוליטיות שונות משלו?
אם כ"ץ יעמוד על דעתו לפטר את נאסר, היא תפוטר. אבל קיים סיכוי גבוה שאז המדינה תצטרך לשלם לה פיצויים. לפי הלכת בית המשפט העליון, אי-אפשר להטיל על עובד ציבור סייגים כלליים וסתמיים לחופש הביטוי שלו; מותר להגביל את חופש הביטוי שלו רק כאשר ברור בוודאות קרובה שדבריו יגרמו נזק או פגיעה בשירות הציבורי או באינטרסים שאותם הוא משרת. וזה לא המקרה.
חוק המלצות המשטרה: חקיקה פרסונלית, אנטי-דמוקרטית
3. בזמן שראש הממשלה בנימין נתניהו נמצא בחקירה, ולמרות התנגדות היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה והמשטרה, עבר אתמול חוק "המלצות המשטרה" שיזם ח"כ דוד אמסלם מהליכוד, בקריאה טרומית במליאת הכנסת. לפי הצעת החוק, שרוככה יחסית לנוסח הראשוני שלה, המשטרה אמנם תוכל להמליץ לפרקליטות על העמדה לדין של חשודים, אבל ייאסר לפרסם בציבור את המלצתה.
צריך לומר בהגינות: הנוסח הזה של הצעת החוק, אף שהוא מנוגד לאינטרסים שלנו, העיתונאים, הוא טוב בהרבה מהנוסח הקודם, שהציע לאסור על המשטרה לחוות דעתה בסוגיית ההעמדה לדין בתום חקירה. אי-פרסום מסקנות המשטרה בתום חקירה, יחזק את עיקרון "חזקת החפות" של החשודים, שחלה בו שחיקה משמעותית בשנים האחרונות.
בתקשורת ובמרחב הציבורי, רובנו שופטים אנשים עוד לפני שניתנה להם ההזדמנות הנאותה להגיב לטענות נגדם; והסבל שהחשודים חווים בגין הפרסומים השליליים, הוא לעיתים חמור כמעט כמו הסבל שהם חווים בגין העונשים שמטילים בתי המשפט על האשמים.
עם זאת, גם אם חוק ההמלצות בנוסחו המרוכך והטוב יותר, יעבור בקריאה שנייה ושלישית, אסור שהוא יחול על חקירות שכבר מתנהלות, ובוודאי שלא על חקירתו של ראש הממשלה נתניהו. אחרת, מדובר יהיה בחקיקה פרסונלית, אנטי-דמוקרטית.