יהונתן גפן - אמיר מאירי
טוב עשה יהונתן גפן שהתנצל על שירו בו השווה מחבלת פלסטינית לחנה סנש ואנה פרנק. חבל, עם זאת, שלקח לו יותר מדי זמן לעשות זאת.
הזמן הזה נוצל על-ידי בני משפחתו ואחרים כדי להגן על עמדותיו של גפן ולהשתלח בשר הביטחון אביגדור ליברמן. כמו האב יהונתן, כך גם צאצאיו שירה ואביב - יותר מוכשרים מחכמים. ההתנפלות שלהם על ליברמן הייתה מעשה רובוטיקה - אם זה ליברמן, משמע שהוא ראוי לגינוי.
ליברמן צדק
אלא שבפרשה הזאת שר הביטחון ליברמן (לשם שינוי) נהג בדרך-כלל כראוי. אמנם הוא טעה כאשר הורה לגלי צה"ל לא להשמיע בכלל את יהונתן גפן - איסור בלתי נסבל. אבל ביציאתו נגד השיר המדובר הוא הפך אותו לעניין ציבורי, שבלעדי זה אולי לא היינו שומעים עליו. כל זה לא מעניין את השמאל האטום. הם תקפו את ליברמן מכל צד בארסיות שלא הייתה מביישת את בריוני הרשת של הימין.
גיבורי בתי הקפה
הביטוי ששלט בשטח של פרשה זו היה חופש הביטוי. הביטוי הזה הפך מזמן מעיקרון מקודש לכלי משחק של פוליטיקאים קטנים. מדי פעם שואלים אותי על חופש הביטוי. תשובתי היא: אני תומך בחופש הביטוי ההוגן.
כל השאר הם ביטויים שאינם ראויים לחופש ולהגנה. את ההבדל הזה העסקנים, מכל הצדדים, וגם כמה עיתונאים, לא מוכנים להבין ולהפנים.
עכשיו משך יהונתן גפן את השטיח מתחת לרגליהם. בהתנצלותו הוא אומר לתומכיו שהם טעו, וליברמן צדק. אז הוא עצמו מתנצל. מה יעשו עכשיו מחרפי ליברמן? לא לדאוג - רובם, אם לא כולם, לא יחזרו בהם. בהיותם אנשי "תרבות" יש להם מענה לשון והם ימצאו ניסוחים לרוב, בפרוזה ובשירה ואולי גם בפנטומימה, כי הם צדקו, מה שהיה ברור גם ללא התנצלותו של גפן.
הפרשן החכם והאמיץ
משה נגבי, פרשן משפטי חכם ואמיץ, הלך בסוף השבוע לעולמו. נגבי היה אדם יקר, אדם שכן הבין, כן ידע וכן חי על-פי עיקרון זה. אני גאה לומר שהוא היה חבר שלי. היה כיף להיות אתו ולשמוע את דעותיו. הוא היה שמאלן מן הסוג המשובח. כזה שמקשיב, שמסוגל להשתכנע גם מדעות אחרות, לא אטום כמו רבים מחבריו לדעה. ומעל לכל הוא היה איש טוב. אדם ישר ונעים -ליכות, שידע להילחם על דעותיו, אבל לא חיפש מריבות. מפרגן. עם לכתו, העולם - שלי לפחות - נעשה פחות הוגן ומעניין. אני לא אומר לך שלום, משה, אלא להתראות.