ראש הממשלה, בנימין נתניהו / צילום: שאטרסטוק
לא פשוט לעכל את המצב התקדימי שנוצר אמש והבוקר, כשאמצעי התקשורת המרכזיים דיווחו על המלצות המשטרה בעניינו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
"ישראל היום", "ידיעות אחרונות", ערוץ 10 וכעת גם קשת ורשת - שני העיתונים הגדולים ושלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים - כולם מככבים בצורה כזאת או אחרת בחשדות שפרסמה אמש המשטרה. אפילו הדיווח בתאגיד השידור הציבורי "כאן", שלא קשור כמובן בשום צורה לחשדות הפליליים, הוא דיווח בכלי התקשורת שראש הממשלה פעל בכל כוחו, בצורה גלויה ובוטה, כדי שלא יעלה לאוויר.
גם אם נניח בצד את ההיבטים הפליליים שיש או אין בפרשות הללו, הם מאירים שוב את האובססיה התקשורתית הכמעט בלתי נתפסת של נתניהו. ראש ממשלה שמזה חודשים מודה בגלוי ובהתרסה - באופן שמשרת כמובן את קו ההגנה שלו כחשוד - כי פעל בכל כוחו כדי לסגור את ערוץ 10 או שפיזר את הכנסת והלך לבחירות בגלל חוק "ישראל היום".
עצם העובדה שנתניהו - מצד אחד באמת לא פחות מרב-אמן בענייני תקשורת, ומצד שני חדור תחושה פנימית עמוקה של קיפוח ורדיפה על-ידיה - מקדיש כל-כך הרבה אנרגיות, תשומות ומשאבים לנושאים הללו, היא לא רק חסרת תקדים, אלא גם מעמידה בפני כלי התקשורת אתגר שלא הכירו בעבר.
קצת כמו שקרה למשטרה, שנדחקה מעמדה של גוף ממלכתי חסר פניות לפוזיציה של גוף אינטרסנטי שמנהל קרב תקשורתי על דעת הקהל, גרסה מול גרסה עם ראש הממשלה, גם התקשורת נדחקת בשנתיים האחרונות לעמדה שמקשה עליה למלא את תפקידה.
המתקפות הישירות של נתניהו, והעובדה שמהלכיו הפכו את התקשורת ואת בעלי המניות שלה - מי יותר ומי פחות - למעורבים ישירים בפרשות הנחקרות, מושך אותה פנימה אל לב ההתרחשויות. וככל שכלי התקשורת והעיתונאים ילכו וישקעו אל מעמקי הביצה החמה והדביקה, הם יתקשו יותר ויותר לספק את מבט העל הקריר והמרוחק הנדרש בסיקור מצב העניינים הנוכחי.