ולדימיר פוטין / צילום: רויטרס
כדי לזכות בבוחרים רוסיים - תמיד כדאי לאיים על ארה"ב בהתקפה גרעינית. זה כנראה הקמפיין של ולדימיר פוטין לקראת הבחירות ברוסיה ביום ראשון הקרוב.
נשיא רוסיה לא הספיק לאסור את השתתפותו בבחירות שיתקיימו ביום ראשון הקרוב של היריב הראוי היחיד שלו. הוא גם לא היה משוכנע שאחיזת הצבת שלו בתקשורת הרוסית תניב ניצחון מספיק מהדהד. וכך, בנאום השנתי בפני האסיפה הלאומית הפדרלית של רוסיה, פוטין החליט לאיים בנשק חדש והקרין וידאו ובו הדמיה של טיל גרעיני "בלתי ניתן לעצירה" בדרכו אל החוף המערבי של ארה"ב.
הפעלולים הגרעיניים הללו של פוטין מיועדים להוסיף צבע למסע בחירות נשיאותי אפור. רוב המועמדים הם גם כך בובות מוכרות של הקרמלין, כמו הבריון ולדימיר ז'ירינובסקי מהימין הקיצוני, שהשתתף כמעט בכל הבחירות הפוסט-סובייטיות לנשיאות, והקומוניסט פאב גרודינין, שמנהל חווה על שם לנין. מי ינצח בבחירות הללו? בואו נגיד כי לא יחולק פרס למנחשים נכון.
בחברה ההיסטורית של ברז'נייב
על-פי החוקה הרוסית, הכהונה הבאה בת שש השנים אמורה להיות האחרונה של פוטין כנשיא. אבל הוא יוכל לחקות את עמיתו הסיני שי ג'ינפינג ולשנות את החוקה. בגיל 65, יש לו כמעט בוודאות עוד עשור ויותר של חיי ציבור לפניו. הוא כבר שבר שיא אחד: השנה פוטין עבר את ליאוניד ברז'נייב, המנהיג הסובייטי שכיהן מ-1964 עד מותו ב-1982, כבוס הוותיק ביותר בקרמלין מאז ג'וזף סטלין.
לא בטוח שפוטין ישמח למצוא את עצמו בחברתו ההיסטורית של ברז'נייב. בשנות שלטונו האחרונות של ברז'נייב, ברית המועצות נכנסה אל עשור של קיפאון שממנו היא מעולם לא נחלצה. רוסיה של פוטין מצויה על מסלול כלכלי דומה. הקרמלין בימינו מפצה על כישלונות פנימיים באמצעות תצוגות כוח בחוץ. הפופולריות של פוטין זינקה אחרי סיפוח קרים ב-2014, והרוסים אוהבים את מעורבותה הצבאית של רוסיה בסוריה. הסקרים מראים כי 72% מהם רואים כעת בארצם מעצמה גדולה, לעומת 48% בלבד ב-2012.
פוטין גרף את כל ההטבות ממעמדה החדש של רוסיה בזירה העולמית. במקביל - לא האליטה העסקית או האוכלוסיה בכללותה הצליחו לתרגם את התסכול הכלכלי שלהם לאופוזיציה לשלטונו הממושך. אות האזהרה היחיד הוא התקדים של ברז'נייב, שהתמכר בשנותיו האחרונות בקרמלין לגלולות שינה.
יורשיו של ברז'נייב, יורי אנדרופוב וקונסטנטין צ'רניינקו, היו קשישים שנבחרו למנהיגים מפני שהם לא יכלו לנער דברים. הם המשיכו את המלחמה האיומה שלו באפגניסטן כאשר הכלכלה הסובייטית המשיכה לשקוע.
כשמיכאיל גורבצ'וב קיבל את השלטון ב-1985 וניסה לחדש את המערכת הסובייטית, היא הייתה כבר מסוידת מכדי להשתנות וגוססת מכדי לשרוד. כעבור שש שנים, היא קרסה.
לצפות בפוטין מזדקן ואולי מת במילוי תפקידו הוא תרחיש שמעט רוסים היו רוצים לראות, אבל מהי החלופה? לפוטין אין תוכנית ירושה. יש במוסקבה הערכות כי הוא יתקן את החוקה כדי ליצור כהונה חדשה, שתאפשר לו לשמור על כוח מוחלט תוך השארת פרטי השלטון למישהו אחר. מבקריו צוחקים שהוא רוצה להפוך לאייטולה, כמו המנהיג הרוחני העליון באיראן, לו מעמד חוקתי מובטח מעל הממשלה.
פוטין כבר ניסה לוותר על השלטון, חלקית לכל הפחות, כשהניח לדמיטרי מדבדב לכהן כנשיא בשנים 2008-2012, שבהן הוא עצמו כיהן כראש ממשלה. למרות שכולם ידעו הכוח המוחלט נשאר בידיו, הוא היה מתוסכל מהעדר שליטה ישירה בידיות השלטון. כשכהונתו של מדבדב הסתיימה, פוטין חזר מיד לנשיאות.
אולי כדי לפוטין לפרוש?
במקום לקחת צעד אחורה, אולי כדאי לפוטין פשוט לפרוש? פרישה מביאה מערכת חדשה של סיכונים. כמו כל דיקטטור, יש לו דילמה: אחרי שמחק את שלטון החוק, הוא לא יכול לסמוך על ביטחונו האישי או הכלכלי אחרי הוויתור על הכוח.
לכמה מקודמיו הייתה פרישה שקטה אחרי עזיבת הקרמלין. אחרים הוגלו לשולי החברה הרוסית או גרוע מזה. לברנטי ברייה, ראש המשטרה החשאית שניסה לתפוס את השלטון אחרי מות סטלין (הערת המתרגם: ההערכה המבוססת למדי היא שברייה הרעיל את סטלין במארס 1953), נורה במצחו. סגן ראש הממשלה לשעבר בוריס נמצוב סבל מגורל דומה ב-2015, כשנורה על גשר סמוך לקרמלין.
במשך שני עשורים, פוטין הרחיב את שלטונו האישי על בסיס התיאוריה שהחלופה היחידה לאחיזת הברזל שלו היא כאוס. הסקרים אומרים שרוסים רבים חושבים שארצם צריכה לבחור בין רודנות ואי יציבות. כל הסימנים מראים שגם פוטין מאמין בכך. יכול להיות שהוא לא טועה. מעבר פוליטי יכול להיות חלק ובהתאם לחוקה, ויכול להיות שלא. הדוגמה האחרונה - כשבוריס ילצין העביר לפוטין את השלטון ב-1999 - זה נעשה בצורה חלקה, אבל ילצין היה חולה ומושמץ ולא היווה איום.
אקזיט של פוטין יהיה מסובך יותר. כנשיא הוא צמצם את האוטונומיה של המחוזות לטובת שלטון ריכוזי ישיר. יורשו, שיזדקק לתמיכת מושלי מחוזות, יצטרך אולי לבטל את ריכוז הכוח הזה. רק לפני 25 שנים, הבוחרים בטטארסטן, מחוז המיעוט הטטארי (שהוגלה לשם על ידי סטלין) עתיר הנפט במרכז רוסיה, אישרו במשאל עם שהמחוז שלהם הוא "מדינה ריבונית" ודרשו יותר אוטונומיה ממוסקבה.
רוסים רבים אינם שבעי רצון מן הסטטוס קוו, אך רובם חושבים שאקזיט של פוטין רק יחמיר את המצב. אבל שליטי רוסיה יודעים גם שדחיית שינויים היא כמו מכסה על סיר רותח. התבשיל הפוליטי ממשיך להיחרך. כאשר הקיפאון הכלכלי נמשך, הלחצים החברתיים רק יעלו.
צעירי רוסיה, שלא הכירו מנהיג מלבד פוטין, הצטרפו למחאות פוליטיות במספרים גדולים בשנה האחרונה, והם פחות חוששים מסיכונים לעומת האליטה המזדקנת. דחיית נושא הירושה רק מחריפה את הדילמה. אין צורך, במילים אחרות, לעקוב אחרי המסע המשעמם ביותר לנשיאות ברוסיה עד כה. אפשר להתעלם מאיומי הטילים הראוותניים של פוטין. השאלה האמיתית היא - מה הלאה?