ישראל 2048
חניכי מכינת נחשון ברמת הגולן / צילום: גל הדר

מכינות קדם צבאיות: מפעל ציוני, מועדון סגור או חממה למנהיגות?

חניכי מכינת נחשון ברמת הגולן / צילום: גל הדר
שבוע אחרי האסון בנחל צפית, "גלובס" משרטט את פרופיל התלמידים במכינות הקדם-צבאיות ומעלה שאלות על הזרמת עשרות מיליוני שקלים בשנה לפיתוח החמישונים העליונים ועל שילוב אוכלוסיות מוחלשות בעתודת המנהיגות של ישראל
17.05.2018 | עמרי זרחוביץ'

ארבעים חניכי מכינת נחשון בקיבוץ שובל ישבו השבוע במשך חמש שעות והקשיבו לשיעור על מלחמת ששת הימים. המרצה, זאב (זאביק) נתיב, שעומד בראש המכינה, העביר את השיעור באמצעות שימוש במטול שקופיות, מפות ובריסטול עליו שירטט מבנה של שדה מוקשים בו נתקל במלחמה, כשהוביל פלוגה בקרב בסיני. אמצעי הלימוד לא מתקדמים, אך החניכים מקשיבים בשקט מופתי.

"החניכים בוחרים לבוא למכינה כי הם רוצים ללמוד, וכשאתה רוכש עוד השכלה ואתה סקרן יותר, זה מאפשר לך לבסס את התפישות שלך על ידע והיכרות", מסביר נתיב ומציין כי החניכים לומדים במהלך השנה תכנים הקשורים למנהיגות, יהדות, הכרת הארץ, הכרת החברה הישראלית וציונות ועוברים תהליכי הכנה לצה"ל, פיזית ומנטלית.

החניכים - בני 18 שהחליטו לדחות את שנת הגיוס בשנה - מתמקדים בלימודים, אך משלבים אותם עם התנדבות במשך כמה שעות בשבוע, וכן קיים דגש על לקיחת אחריות - הם קובעים לעצמם את החוקים, מתכננים את לוחות הזמנים, ומשפיעים על חלק מתכני הלימוד. כל זה בפיקוח של ארבעה מדריכים, רכז וראשי המכינה.

נחשון, שפועלת בשלושה סניפים - בקיבוצים שובל וגלאון ובעיר שדרות - היא המכינה הלא-דתית הראשונה שהוקמה, לפני 21 שנה, ונתיב עומד בראשה מיומה הראשון, יחד עם גלעד אולשטיין. "המטרה שלנו במכינה היא לתת לחניכים את הכוח והאמונה בעצמם שאפשר להשפיע, להפוך את החברה הישראלית לטובה יותר", הוא אומר.

הקמת המכינות החילוניות הראשונות, בסוף שנות ה-90, היתה בתקופה של שינויים בחברה הישראלית - המשך הטרנספורמציה של ישראל לכלכלה קפיטליסטית, ששמה דגש על האינדיבידואל, רצח ראש הממשלה יצחק רבין, והלחימה ארוכת השנים בדרום לבנון שיצרה משבר אמון בין אזרחים רבים למדינה. כל אלו באו לידי ביטוי גם בשינוי בתפישה של חברי הקיבוצים והמושבים, שרבים מהם הפסיקו לראות בעצמם אליטה משרתת. בהדרגה הם פינו את המקום לטובת הציונות הדתית. באתר מועצת המכינות אף נכתב כי "נוצר ריק ממשי ברמת המנהיגות הערכית-ציונית של נוער חילוני".

"מבוגרים תמיד מקטרים על מצב הנוער. גם בתקופתי, לפני מלחמת ששת הימים, קראו לנו 'דור האספרסו', והשוו אותנו לדור תש"ח", אמר נתיב. "הרצון שלנו היה לבלום את ההידרדרות של החברה הישראלית, והיו כמה אירועים שהיוו זרז להקמת המכינות, אחד מהם הוא רצח רבין. חלק מראשי המכינות החדשים היו מקורבים לדתיים, ולאחר הרצח הם רצו שתהיה שפה משותפת בין שתי האוכלוסיות. אירוע נקודתי יותר הוא ביקור של שר הביטחון יצחק מרדכי בבקו"ם, ביום שבו היה גיוס תותחנים, שהיו אז בשפל. כל המתגייסים אמרו למרדכי שהם לא רוצים לשרת שירות קרבי, הדבר פורסם בכל העיתונים ובעקבות זאת הוחלט סופית להקים את המכינה", מוסיף נתיב.

המכינות החילוניות והמעורבות הוקמו במודל של מכינות הציונות הדתית, שהוקמו עשור קודם לכן. החלוצה היתה המכינה בעלי, שהוקמה ב-1988 על ידי הרבנים אלי סדן ויגאל לוינשטיין (ששמם עלה לכותרות בשנה האחרונה בגלל התבטאויות הומופוביות ומיזוגניות). הקמת עלי, ובעקבותיה מכינות דתיות נוספות, נועדה כדי ליצור אלטרנטיבה לישיבות ההסדר, שתכלול גם הכנה לצבא ולמפגש עם הציבור החילוני. במכינות האלו נזרעו הזרעים לכניסתם של הדתיים לתפקידי מפתח בצבא ובמגזר הציבורי.

המטרה של המכינות הדתיות היתה בין השאר לטפח אנשים שיהיו בחוד החנית, ובמכינות החילוניות רצו לשכפל את המודל. בתודעה הציבורית המכינות מזוהות בעיקר עם הציונות הדתית מכיוון שהן קיימות יותר שנים והן גם נחלו הצלחה ביצירת אוכלוסיית בוגרים שמחויבת לשירות המדינה. הפרספקטיבה לגבי המכינות הכלליות (חילוניות ומעורבות) מצומצמת יותר, וייקח עוד כמה שנים כדי לקבוע אם מדובר בהצלחה.

בישראל יש 54 מכינות שנתיות, מתוכן 24 מכינות שמיועדות לציונות הדתית ו-30 הן מכינות כלליות, שפונות בעיקר לחילונים ומסורתיים, אך גם לדתיים שרוצים להשתלב במסגרות מעורבות. בסך הכל יש במכינות כ-4,000-3,500 חניכים. מספרם החניכים הוכפל בעשר השנים האחרונות, בעיקר בגלל גידול במספר החניכים במכינות הכלליות. כמחצית מהחניכים משתייכים למכינות מהציונות הדתית, וכרבע מהחניכים הן בנות.

בשבוע האחרון עלו המכינות לכותרות בהקשר של האסון בנחל צפית, שבו נספו 10 נערות ונערים ממכינת בני ציון שבתל אביב, שמיועדת לחילונים ודתיים. הקבוצה יצאה לטיול למרות האזהרות מפני שיטפונות, וכעת הנושא נמצא תחת חקירת משטרה. האירוע העלה שאלות לגבי הפיקוח על המכינות מצדם של משרדי החינוך והביטחון, שמממנים חלק מהותי מפעילותן, וכן על האחריות בתוך המכינות עצמן. עבור רבים בציבור הישראלי, האסון סיפק הצצה ראשונה למכינות הלא-דתיות.

חניכי מכינת נחשון / צילום: גל הדר
 חניכי מכינת נחשון / צילום: גל הדר

חמישה מתחרים על מקום אחד

בשנת הכספים הנוכחית מממנת המדינה את המכינות הקדם צבאיות בסכום של 80 מיליון שקל, כ-25 אלף שקל לחניך. הסכום הזה אינו מספיק לפעילות המכינות, והן מתבססות גם על שכר לימוד אותו מממנים ההורים, סכום של כ-12-10 אלף שקל בשנה, וכן מגיוס תרומות. העובדה כי המדינה מממנת חלק ניכר מפעילות המכינות מעלה שאלות לגבי התועלת שיוצאת למדינה מהמפעל הזה, במיוחד כשהאוכלוסיות שמגיעות אליהן הן ברובן הומוגניות וממצב סוציו-אקונומי טוב יחסית. כך, מי שנהנה משנה נוספת להתפתחות האישית, שממומנת כאמור באופן מהותי על ידי משרדי הממשלה, אלו דווקא האוכלוסיות החזקות.

לפי נתונים שהוצגו על ידי משרד החינוך בדיון שנערך בכנסת לפני כשנתיים, מתוך כ-3,700 החניכים, אף אחד לא הגיע מהחמישון התחתון של מדד הטיפוח (רוב מי ששייך לחמישון הזה מגיע מהאוכלוסייה הערבית והחרדית), כ-14% חניכים הגיעו מהחמישון השני מלמטה, 28% הגיעו מהחמישון האמצעי, 36% הגיעו מהחמישון השני וכ-22% הגיעו מהחמישון העליון. מדד הטיפוח בוחן את בית הספר ולא את היישוב עצמו, כך שהוא לא משקף באופן מדויק את המצב הכלכלי של החניך. עם זאת, במועצת המכינות ציינו כי 20% מהחניכים במכינות החילוניות והמעורבות ו-30% מהחניכים בכלל המכינות מקבלים סבסוד בשיעור של 20%-100% משכר הלימוד.

התשלומים הם חסם משמעותי ולכך צריך להוסיף מודעות נמוכה למכינות בקרב אוכלוסיות שונות. חלק גדול מנציגי המכינות מגיעים לימי חשיפה בבתי ספר שמהם יצאו חניכי המכינה, או לבתי ספר שפונים אליהם, דבר שמקשה עליהן להגיע לאוכלוסיות חדשות. בתהליך המיון משתתפים חניכי המכינה באותה שנה, כך שנוצר מעגל שבו הם מקבלים למכינה אנשים שדומים להם, וההומוגניות נשמרת. גם אלו שכבר מגיעים מיישובים מוחלשים הם, סביר להניח, חזקים יחסית בקהילה שבה גדלו. גם הביקוש הגבוה למכינות החזקות - 4-5 נערים מתחרים על כל מקום - לא מתמרץ את המכינות לאתר חניכים מאוכלוסיות אחרות.

"במשך הרבה שנים היה מאבק בין תפישות עולם: הראשונה, שמכינות זה לאלופים, ואלו יכולים להגיע מקבוצות מחוזקות באוכלוסייה הישראלית, בדרך כלל מערים ושכונות מבוססות, לבין תפישת העולם, שאני אחד ממייצגיה, שאומרת - 'חברים, האלוף הבא, ראש הממשלה הבא, מנכ"ל משרד הפנים, מנהל המתנ"ס, יכול להיות גם מתוך הפריפריה הגיאוגרפית-חברתית. במלים אחרות, האליטה המשרתת, אותה קבוצה שאנחנו רוצים לבנות, להצמיח, צריכה להגיע מכל חלקי האוכלוסייה הישראלית", אומר יוסי מלכה, מנכ"ל מרכז מעשה, שהוקם על ידי קרן רש"י במטרה לקדם שוויון הזדמנויות ולפתח מנהיגות אזרחית בקרב צעירים בפריפריה. ארגון מעשה הקים מכינה שנתית שפונה לאוכלוסייה פחות חזקה, וכן מכינות חצי-שנתיות, שפונות גם כן לאוכלוסייה ברמה סוציו-אקונומית נמוכה, ואליהן נגיע בהמשך.

"סדר היום של מדינת ישראל מחייב מתן שוויון הזדמנויות מלא למי שגר בירוחם ולמי שגר בראשון לציון. שוויון הזדמנויות אומר הקצאה בלתי שווה של משאבים", מוסיף מלכה. "אנחנו צריכים להשקיע הרבה יותר בפריפריה, כדי שצעירים שם יקבלו שוויון הזדמנויות מלא. את המאמץ הזה לא עושות מספיק מכינות. היום, כשהפערים החברתיים הם כל כך משמעותיים ואנחנו יודעים שמכינות גורמות למוביליות חברתית, אז תפקיד המדינה הוא לממן בכסף גדול את המפעלים החשובים האלו, והיא צריכה להגיד למכינות - תפתחו את השורות ותקלטו חניכים מכל רחבי החברה הישראלית, זאת משימה לאומית".

בוגרי המכינות כובשים את צהל
 בוגרי המכינות כובשים את צהל

"מבין את הביקורת על המכינות"

"אני מבין את הביקורת על המכינות", אומר נתיב, שמספר כי בנחשון הם מגיעים לימי חשיפה בכ-300 בתי ספר בשנה, שליש מתוכם הם בוחרים בגלל מיקומם בפריפריה הגיאוגרפית וחברתית. "אנחנו המכינה הכי הטרגונית מתוך אותן מכינות שחרתו על דגלן את אותם 'הישגים' ויומרות למי לתת את החיזוק וממי אפשר לקבל את התמורה", אומר נתיב ומאשר ברמיזה את הטענות נגד המכינות באופן כללי.

"אני בעד שייקחו קבוצות אוכלוסייה מוחלשות ויספקו להן חינוך איכותי, אך המינון לא צריך להיות חצי-חצי. זה אמנם עשוי להצליח אבל יש סיכון שלאוכלוסייה החזקה תהיה השפעה, אך לא תהיה לה מוטיבציה להתחזק עוד יותר. אצלנו מתקיימת השפעה הדדית".

דני רוזנר, לשעבר ראש מנהל חברה ונוער במשרד החינוך ומנכ"ל תנועת "אחריי!" אומר כי "גם בעולם שנות השירות וגם בעולם המכינות מתחולל גיוון בפרופיל האוכלוסייה בשנים האחרונות. מכינת גל (שרוזנר היה אחד ממייסדיה - ע"ז) פונה לבוגרי תנועת 'אחריי!' ולנוער מכל הקשת - מפנימיות ועד יישובים מבוססים, והיא הטרוגנית. כך גם מכינות 'אחד משלנו' ואלוני יצחק הפונות לנוער מאוכלוסייה מוחלשת, קצרין וקריית מלאכי ויש נוספות.

"אחרי מחאת האתיופים הבינו במכינות שזאת משימה חברתית. לא יכול להיות שהקהילה האתיופית מרגישה שהיא לא שייכת למקום הזה. מועצת המכינות החלה במהלך לשילוב ישראלים יוצאי אתיופיה בתמיכת הקרן לידידות, ולאחר מכן המדינה הצטרפה והחליטה על מתן מלגות. נכון שיש מכינות שרק שמו עלה תאנה ויש כאלו שהלכו עם זה בגדול. זה עדיין לא אומר שכולם מסכימים עם האג'נדה הזאת, אבל המגמה חיובית", מוסיף רוזנר.

מכינות נוספות שלא פונות בהכרח לאוכלוסייה חזקה הן "מכינה ישראלית" במגדל העמק, שפונה לבנות שמגיעות לשלב הגיוס מרקע משפחתי של עלייה וקשיי קליטה והתערות בחברה הישראלית; ומכינת כרם אל בדלית אל כרמל, שמיועדת לדרוזים וליהודים. דבר נוסף שהמדינה קידמה הוא הקמת מדרשות למנהיגות לאוכלוסייה הערבית, שנפתחו השנה ולומדים בהן כ-40 תלמידים. המדרשות לא קשורות למועצת המכינות, אך המודל שלהן דומה לזה של המכינות, כמובן בלי החלק של ההכנה לצבא.

מה המדינה מקבלת בתמורה לכסף?

איזו תרומה מקבלת המדינה מכך שהיא מממנת את המכינות? קשה להגיד. לפני כשנתיים, כשמשרד הביטחון שקל לסגור את הפנימיות הצבאיות, סיפרו בפנימיות כי אחד ההסברים היה כי המכינות הקדם צבאיות הן מקור רציני למועמדים לקצונה ולכן תרומתן של הפנימיות פחות מהותית. למרות זאת, הפנימיות ממשיכות לפעול.

מחקר שערכה ד"ר נעמי אבנשפנגר במסגרת דוקטורט באוניברסיטת בן גוריון העלה מסקנות מאכזבות בנושא. לפי המחקר, שיעור בוגרי המכינות שיצא לקורס קצינים נמצא בירידה - מ-26% ב-2001 ועד 15% ב-2008. אבנשפנגר הסבירה אז כי מסלול המכינות מעכב את הגיוס בשנה עד שנה וחצי, ולכן החניכים מתלבטים האם לחתום קבע, בשעה שרוב חבריהם כבר מתקרבים לשחרור. "ניתן היה לצפות לשיעורים גבוהים הרבה יותר מבני נוער בעלי קב"א (קבוצת איכות) כל כך איכותי שמקבלים במשך שנה עד שנה וחצי 'זריקת מוטיבציה' מרוכזת", כתבה במאמר.

נתונים שפירסם משרד הביטחון ב-2016 הראו כי המגמה שזיהתה אבנשפנגר המשיכה והשיעור ירד ל-11% בלבד. אמנם שיעור זה גבוה מהממוצע בצה"ל - 5% - אך מדובר באוכלוסיות חזקות, ששיעור הקצונה בהן גבוה גם ככה. נתונים חדשים של אכ"א, שמתפרסמים פה לראשונה, מראים על שינוי מגמה - במכינות הדתיות יוצאים 17% מהחניכים לקורס קצינים, ואילו במכינות הכלליות - 19% מהגברים ו-23% מהנשים. עם זאת, צה"ל לא סיפק את הנתונים המלאים, ולא סיפק הסברים אפשריים לשינוי החד בתוצאות בתוך זמן כל כך קצר. אבנשפנגר גם גילתה כי קיימת שונות גדולה בין המכינות, דבר שמעלה את השאלה האם צריך לתקצב את כולן באותה רמה.

לצורך קביעת מדיניות בנושא צריך להגדיר מהי פונקציית המטרה של המדינה - האם שיעור היוצאים לקורס קצינים הוא המדד, או אולי השתלבות בשירות הציבורי או בתפקידים חינוכיים בשלב מתקדם יותר. ל"גלובס" נודע כי במשרד החינוך שקלו לקיים מחקר מקיף, שיבחן את בוגרי המכינות מול כאלו שהם בעלי מאפיינים דומים, אך הוא לא יצא לפועל והשאיר את הסוגיה פתוחה.

שירות צבאי משמעותי משקף את התועלת של המדינה לזמן קצר. בטווח הארוך יכולה המדינה להגדיר קריטריונים כמו כושר השתכרות, ירידה מהארץ, ימי מילואים וכו'.

למעשה, אם לוקחים את החניכים החזקים ומטפחים אותם, היה אפשר לצפות שמהם ייצא דור העתיד של הנהגת המדינה, אך כיום קשה לקבוע שזה המצב. "אנשים נתלים בעובדות סטטיסטיות, כדי להראות שיש תוצר, אבל בחינוך זה בעייתי לחפש תוצרים", אומר נתיב. "זה מחזק את האנשים שרוצים לתת ומחפשים דרך לתרום לחברה הישראלית. חלק גדול מהם יהיו בני זוג והורים טובים יותר. ברמה האישית זה נותן לאנשים ארגז כלים ויכולות לכל החיים, לא רק לצבא".

נתיב גם מזהיר מפני מצב שבו החברה החילונית לא תשקיע כסף בחינוך כי קשה לראות את התוצרים, ואילו החרדים והדתיים הלאומיים ישקיעו יותר. "ההשקעה של החינוך הכללי לא יכולה להספיק כדי ליצור את האוונגרד של מדינת ישראל, שלוקחים על עצמם את המשימה לשאת על הכתפיים את החברה הישראלית כולה. בצורה כזאת ידלדלו הכוחות הפנימיים באוכלוסייה החילונית, לטובת הסקטורים האחרים. זה קל לא להשקיע ואז לשאול לאן התדרדרנו", הוא מזהיר.

ישראל וורקו, חניך במכינת נחשון, מספר כי החודשים שבהם הוא נמצא במכינה שינו את התפישות שלו: "רציתי לרדת מהארץ אחרי הצבא ולעשות מיליונים. היום אני רוצה לעשות שירות משמעותי ונגד לעזוב את המדינה. היתה לי תחושה שהמדינה דופקת אותך ואין מה לעשות, אבל הבנתי שיש לנו אחריות לדאוג לאנשים כמוני.

לדברי רוזנר, "כמו מפעל שנת השירות הוותיק והמפואר שתוצאותיו החיוביות לחברה ולבוגריו מוכחות - כך גם בקרב בוגרי המכינות - ברורה הרוח הציונית, ברורה המחויבות לעשייה, ברורות התוצאות הגבוהות בשירות הצבאי וגם בטווח הרחוק - מוצאים את הבוגרים כמובילים בתחומים רבים. לכן נכון שהמדינה תתמוך, תרחיב ותחזק מפעלים אלו שהם מרכיב משמעותי בבניית החוסן החברתי".

בדרך לבקום
 בדרך לבקום

המסלול המקוצר: הסללה או מקפצה?

בעוד שההשפעה של המכינות על האוכלוסייה החזקה אינה מובהקת, ההשפעה שלהן על אוכלוסיות מרמה סוציו-אקונומית נמוכה יותר היא דרמטית. נתוני אכ"א, שהוצגו ביום עיון לראשי מכינות ושנות שירות בפברואר האחרון מראים כי 18% מהחניכים במכינות אופק יוצאים לקורס קצינים. מדובר בחניכים מקבוצות איכות שלא מאפשרות להן לצאת לקורס קצינים, אלא בהקצאה חריגה, ולכן ברור מעל לכל ספק כי היתה לכך השפעה חיובית. למעלה מ-30% הולכים לתפקידי פיקוד ומעל 90% משרתים שירות קרבי. לדברי יוסי מלכה, משרד הביטחון הצהיר באחרונה כי יינתן אישור למכינות חדשות, רק אם ייתנו מענה לצעירים שמיוצגים בחסר בעולם המכינות.

מכינות אופק, מכינות חצי שנתיות, הוקמו על ידי גורמים פרטיים לאחר מאבק לשילוב של חניכים מאוכלוסיות מוחלשות יותר. בישראל פועלות כ-15 מכינות כאלה, שבהן כ-700 חניכים, מתוכם כ-60% מגיעים מאוכלוסיות מוחלשות.

הפיתרון הזה התאים לשני הצדדים - משרד הביטחון לא צריך לאשר את דחיית השירות לבני נוער נוספים, מאחר שמדובר בחצי שנה בלבד. (ולכן המכינות ממומנות רק על ידי משרד החינוך), ומצדן של המכינות - הוא פתח מסלול שמאפשר למשוך חניכים יותר בקלות.

יוסי מלכה, מנכ"ל מרכז מעשה, מספר כי המרכז משקיע מאמצים רבים בהגעה לחניכים. אנשי מעשה מעבירים לנערים פעילויות שעוסקות באחריות שלהם בחברה. רק לאחר מכן הם חושפים בפניהם את עולם ההתנדבות והמעורבות החברתית, ואת האפשרות של מכינה קדם צבאית. "יש להם כמה מחסומים - התודעה ('למה צריך את המכינה'), את מחסום ההורים ('עדיף להתפרנס או להתגייס מוקדם') ואת המחסום הכלכלי (שכר הלימוד של ההורים), שאצלנו עומד על 200 שקל בחודש וכמחצית מהחניכים מקבלים מלגות", אומר מלכה.

"אם מגיעים אנשים ממקומות שפחות מגיעים מהם או מבתי ספר פחות טובים - הסיכוי שלהם להשפיע לטווח הארוך על הקהילה שבה הם צמחו - גדול יותר", אומרת יובל דניאלי, חניכה במכינה השנתית נחשון, שגדלה בבאר שבע ומספרת שמשפחתה לא תמכה בהתחלה בבחירה שלה ללכת למכינה. מלכה מסביר כי "בחור שהולך למכינה וחוזר לדימונה וקריית שמונה הוא סוכן שינוי. חוץ מזה שפתחת לו אופקים, גרמת לו להיות מודל לחיקוי ולקבל תחושת מסוגלות. צעירים מסתכלים עליו ומבינים שגם הם יכולים".

העובדה כי המכינות השנתיות פונות לאוכלוסיות יותר חזקות בהשוואה למכינות אופק לא בהכרח חיובית. במאמר דעה שפירסם דני זמיר, ראש מועצת המכינות הקדם צבאיות, לפני כשנה הוא כתב: "המשך הדרתו של הנוער הפריפריאלי מהמכינות השנתיות והכוונתו לתוכניות קצרות, בשם עיקרון השוויון ומתן הזדמנות, הוא מהלך שמזכיר תקופות אפלות של הסללה, שעבר זמנן".

"הייתי בביקור במקווה ישראל, אצל אוריאל אלדד שהקים שם מכינה חצי שנתית", מספר דני רוזנר, מנכ"ל תנועת "אחריי!", הגעתי בפברואר, לקראת סיום המכינה. היו שם 32 חניכים, ובאותה נקודת זמן כולם אמרו שהם היו רוצים להאריך את תקופת המכינה לשנה שלמה, אבל רק שניים אמרו שהיו באים מראש לתקופה כזאת. זה קהל חדש שבכלל לא ראה את המכינה כאופציה".

רוזנר מסכים כי המודל הזה יצטרך להיבחן בעתיד: "בהחלט יגיע היום שיצטרכו לעצור ולהגיד - האם יצרנו לעצמנו הקבצה ב' ואנחנו רוצים לעשות רה-ארגון על כל הדבר הזה? בדיוק כמו שבשנת שירות כשראינו ש-40% מהחניכים מגיעים מהחמישון העליון, אז קבענו קריטריונים שאם ארגון יביא חבר'ה מקהלים אחרים הוא יתוקצב יותר. המכינות החצי-שנתיות נמצאות בשלב המהפכה. הן צריכות להתבסס מבחינת מספר החניכים ולהראות תוצאות בטווח הארוך יותר ואז ניתן יהיה אולי לעשות הגדרה מחדש של כל שנת ההתנדבות והמנהיגות בשכבת י"ג".

מהפריפריה אל המטכל
 מהפריפריה אל המטכל

כתבות נוספות:
פקקים / צילום: איל יצהר

למה גם במשרד התחבורה אין מדיניות לטווח ארוך?

סוניה גורודיסקי ועמירם ברקת

בית קברות / צילום: shutterstock

מצוקת שטח בתי הקברות מחייבת פתרונות יצירתיים

גיא נרדי

הרשמו לניוזלטר ישראל 2048
נרשמת בהצלחה לניוזלטר