ורד רמון ריבלין / צילום: רמי זרנגר
היה רגע אחד של התעלות השבוע, שבו בתוך מהומת האירועים התחברנו כל בני המשפחה על מסך מפוצל כדי לשמח את המבוגרים שנותרו מבודדים בביתם. משהו שלא עשינו מעולם. למרות שיכולנו.
בתוך כך, אחד האחיינים נזקק לטיפול רפואי, וידענו שהדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה לקחת אותו למיון. בית חולים הפך למקום הכי נגוע וכאוטי. אבל הוא חייב היה במצבו לראות רופא, ואם יש דבר ששיווענו לו זה רופא מרחוק. רק לא לצאת.
זה היה רגע שבו אשליית השליטה מתנפצת לרסיסים, וחוסר האונים מפשיל אותך משאריות האמון שנותרו לך במערכת שבחוץ.
וירוס זדוני הושתל בתוכנת האנושות, מקושש באקסטזה קורבנות, פונדקאים לחורבן שהוא זורע. וכשהבחוץ מפסיק להיות אופציה, הבית הופך להיות המקום שבו הכול קורה. הכול.
עכשיו העולם נסגר, וכל האוויר שניפחנו יוצא בבת אחת מהבלון, גלי ההדף מטיחים אותנו לקרקע המיובלת.
והאנומליה מולידה גלריה של התנהגויות חדשות, כי מה שהיינו קודם הפך לצורת חיים נכחדת. אנחנו מתארגנים מחדש במהירות שלא תיאמן, מגייסים כל בדל טכנולוגיה כדי לשרוד מהבונקר, שפעם קראנו לו סתם 'הבית'. מה שניסו להרים פה חלוצים טכנולוגיים הרבה מאוד זמן, פשוט קורה במכה, כי עכשיו אין ברירה.
והכול קורה מרחוק. עבודה מרחוק, למידה מרחוק, רפואה מרחוק. בבת אחת תופסים תאוצה תהליכי עומק בהרבה חזיתות, בעיקר בשוק העבודה, כולם יוצאי חלציו של הריחוק שנגזר עלינו. מנסים לעשות אחרת את אותם הדברים, בעודנו כלואים במרחב האחד שנשאר לנו. סוגרים את בתי הספר? מעמידים למידה מקוונת. סוגרים את המשרדים? המנהלים מזמנים את הצוות לישיבות משותפות על המסך. נועלים את מכוני הכושר? המאמנים שולפים את האפליקציות ומשדרים לניידים. הנגיף העביר את כולם למרחב הדיגיטלי בזום אין.
אבל מה יקרה ביום שאחרי, אחרי שנקום מההריסות? כבר עשינו קפיצת מדרגה, ויש סיכוי גדול שלא נרצה לחזור אחורה. אנחנו הולכים להשתנות בכל כך הרבה דרכים.
וזו דרמה בשוק העבודה. האבולוציה קורית עכשיו, את כברת הדרך העצומה כבר עשינו. עברנו כולנו לעבוד מהבית. משאירים בחוץ רסיסי זיכרונות מעומעמים על ימים אחרים, רחוקים, כשהבעיה שהכי העיקה בעבודה הייתה סיוט הפקקים.
כל פגישות העבודה עברו לשיחות ועידה או זום. והנה, מצליחים לתפקד בלי לנסוע, בלי לחפש חניה, בלי משרדים שמשתרעים על אלפי מטרים. לא קשה לנחש מה זה יעשה לשוק חללי העבודה.
אחרי החודשים המרוסקים, רבים מאיתנו יתקשו להתגבר. לא נוכל עוד להרשות לעצמנו מה שהצלחנו לממן קודם, ובעיקר, נספיק לגלות בזמן הזה שאפשר לעשות הרבה מאוד בדרכים חדשות ויעילות יותר. נקלוט איך שנים נסענו ל'עבודה' ונתקענו שעות בפקקים רק כדי לנשום יחד את אותו אוויר בחלל אחד. 'לבוא לעבודה'? איך זה התיישן.
זה גם מה שקורה למערכת החינוך, ששנים לא מצליחה להיחלץ מהקיבעון, אז עכשיו, בלחץ המשבר, עשויה לעלות כיתה לחדשנות של המאה ה-21. מרגע שניתן האות, והילדים נתקעו בבתים, לא מעט הורים נכנסו ללחץ, אבל בתוך כמה ימים כמעט כולם השתלטו על העסק, התחברו לאפליקציה, והתיישרו עם סטנדרטים חדשים של למידה עכשווית. מערכת החינוך עברה לבתים, והשווי של חברות שמפתחות תוכנות למידה מרחוק זינק בפראות, אפילו אמזון הקימה פלטפורמה ייעודית.
מאוד יכול להיות שבתוך כמה חודשים שבהם זה יתקבע בסיסטם, לא נבין איך נלחמנו קודם להגיע לשיעורי ספורט מיוזעים בחלל אחד עם 30 בנות שנאבקות על המזגן. הנה, החברות מתארגנות על שיעור יוגה משותף בזום, כל אחת מביתה, והן אפילו לא צריכות לנסוע ולמצוא חניה. כולן מתאמנות יותר עכשיו, כי זה קל. הן עפות על המסך שמשדר את כולן יחד עם המאמנת, מפוצצות מוטיבציה, מפרקות מתח. והן לא נפרדות גם אחרי השיעור. מעמידות מסך יחד עם הסירים, וכל אחת מכינה ארוחת ערב בביתה, ומרגישה שהיא עם כל האחרות. המסך האחד מתפקע מרוב תחושת 'יחד'.
איזה מערך וירטואלי מסועף אנחנו מנהלים עכשיו בבית. מקורקעים, אבל לא מפסיקים לערבב. והטכנופובים, אלה שזה לא עושה להם את זה? והסבים והסבתות, שנשארו מבודדים? הם מגלים שהדיגיטציה מצילה אותם עכשיו, מנחמת אותם בדרכים שלא דמיינו. ההתמסרות הזו בימים האלה היא כתב הכניעה שלנו לצורך האדיר בקרבה. אימוץ הטכנולוגיות הפך את הריחוק לנסבל.
אותו דבר יקרה לרפואה מרחוק, תחום שלא מצליח להתרומם כבר שנים. הרבה יישומים פותחו כדי לנטר מטופלים על בסיס יומי, אבל זכו לכתף קרה מהרופאים והמטופלים. עכשיו ההתנגדויות קורסות אל מול עריצות הנגיף.
פתאום רואים תזוזה טקטונית. זה מתחיל לתפוס בחברות תרופות ובתי חולים, כי להגיע למרפאה זו כבר פחות אופציה. מסה של משתמשים מתנסים בבת אחת בטכנולוגיות שעד היום נהדפו מחוסר עניין, ומגלים שאפשר, אנחנו יכולים. וזה החלק הטוב בכל הסיפור הרע הזה.
מי שמופקע מהפריווילגיה של תפקוד מרחוק הם הצוותים הרפואיים בבתי החולים. לא רק שהם נלחמים באויב השקוף, הם חשופים למציאות רופסת ואנומלית של מחסור במיגון. איך יצא להם ליפול על משמרת באחד האירועים המכוננים בהיסטוריה של האנושות.
גם אנחנו, שמוחאים להם כפיים מהמרפסות, הושלכנו לתוך מופע אפוקליפטי העונה לשם 'החיים במרץ 0202 עם אופציה להארכה'.
ויש הרבה שיעורים שכל האנושות לומדת בשידור חי, על רטוב. היא לקחה את ההפרזה רחוק מדי, וחטפה ריחוק. וכולם מבטיחים להיות מעכשיו יותר צנועים, וענווים, ולהכיר תודה, ולשמור על כדור הארץ. שרק יחזור לעצמו.
אז מה נשתנה בסדר הזה? רק הכול. בדיוק כשחשבנו שהיקום מציית לאיזשהו סדר בסיסי, למדנו שוודאות זה רק בראש שלנו, והחיים לא חייבים לנו כלום.