לשכת גיוס תל השומר / צילום: בר אל, גלובס
בשבוע שעבר קבע בית המשפט העליון כי החל מפברואר 2021 יבוטל פרק ג' 1 לחוק שירות ביטחון בשל פגיעתו הבלתי מידתית בערך השוויון. במילים אחרות - בעוד שלושה חודשים בדיוק לא יחול עוד ההסדר שמאפשר את דחיית שירותם הצבאי של תלמידי הישיבות ואם לא ייקבע הסדר חדש, הם יחויבו כולם בגיוס.
לנוכח פסיקת בג"ץ, ואחרי כמעט שני עשורים של ניסיונות, צריכים כעת מקבלי ההחלטות לשאול את עצמם, שוב, האם יש פתרון שיוכל להתקבל על ידי כל הצדדים או לכל הפחות - האם ניתן לשרטט את הדרך להגיע אליו.
מאז ביטול "חוק טל" בשנת 2012, עשו הממשלות השונות והכנסת מאמצים להסדיר את הסוגיה בחקיקה. בשנת 2014, בממשלת נתניהו-לפיד-בנט-לבני, אושר "תיקון 19" לחוק שירות ביטחון שקבע "מודל קולקטיבי" - חובת גיוס המותנית בעמידה ביעדי גיוס שנתיים. תיקון זה בוטל בשנת 2015 עם התפרקות הממשלה והקמת הממשלה ה-34 בשיתוף המפלגות החרדיות.
עם הקמתה, אישרה הממשלה החדשה את "תיקון 21" לחוק שהותיר את מנגנון יעדי הגיוס, אבל ביטל כמעט לחלוטין את אלמנט החובה. באופן לא מפתיע, נפסל התיקון בבג"צ ב-2017 בשל פגיעתו בערך השוויון (פסילה שתיכנס לתוקפה בפברואר הקרוב).
בשנת 2018, בניסיון לצאת מהסבך, נוסחה ע"י מערכת הביטחון הצעה חדשה, שיצרה מודל מרוכך ומדורג של חובת גיוס מותנית ביעדים. הצעה זו קיבלה את "ברכת הדרך" של חלק גדול מהמפלגות החילוניות, אך לא הצליחה להשיג רוב קואליציוני, שכן המפלגות החרדיות סירבו לתמוך בה מבלי שתהיה בידיהן יכולת לשנות את יעדי הגיוס במידת הצורך.
המסקנה ברורה למדי: מרוככת ככל שתהיה, עתידית או חלקית - חובת גיוס היא כיום קו אדום עבור המפלגות החרדיות. מהצד השני, ויתור מוחלט על חובה זו פוגע בשוויון במידה שאינה עומדת במבחן החוקתי, ונפסל בבג"ץ בשני פסקי דין לפחות.
כמעט עשור לאחר ביטולו של "חוק טל" צריך לעצור ולשאול, שוב - איך לרבע את המעגל. איך לפתור את אי השוויון העמוק הזה, איך לטפל בפצע שמלווה את המדינה כבר עשורים רבים, בלי להסתפק רק "בכיפופי ידיים", בלי לוותר על האפשרות שנוכל להסתכל זה לזה בעיניים ולחיות כאן ביחד גם ביום שאחרי. ונדמה כי הצעד הראשון חייב להיות ההבנה שאי אפשר להתקדם בלי שכל אחד מהצדדים יהיה מוכן גם להטיל ספק, גם למצוא את הדרך לספר את הסיפור מחדש.
זה אולי אופטימי, אבל בהחלט לא בלתי אפשרי. מבט מעמיק, למשל, אל דברים שנאמרו במהלך דיוני הוועדה המיוחדת לחוק השוויון בנטל בכנסת בשנים 2013-2014, ע"י ח"כ גפני מיהדות התורה, יוכל לגלות אמירות שאינן לחלוטין עולות בקנה אחד עם ה"וטו" החרדי. למשל, תמיכה בחובת שירות למי שאינו לומד באופן מלא, או התייחסות לתחושת גאווה שיכולים חרדים להפיק משירות אזרחי ביחידות ביטחוניות.
גם מהצד השני, החילוני, הדרישה הצודקת לשוויון אינה פוטרת מהחובה לבחון מחדש את הנחות היסוד. דוגמה לכך היא ההתנגדות שעלתה לאורך השנים לדחיית גיל הגיוס לחרדים מ-18 ל-21. גיל הגיוס החוקי - 18 שנים, קשור קשר ישיר לאורח החיים החילוני, בהיותו הגיל בו מסתיימים הלימודים התיכוניים. אורח החיים החרדי שונה בתכלית ובמסגרתו הלימודים ב"ישיבה הגבוהה" מתחילים רק בגיל 17, כך שגיוס אחרי שנת לימודים אחת אינו מאד הגיוני. דחיית גיל הגיוס במקרה הזה היא לא בהכרח "הקלה" לחרדים, אלא התאמה שלא בהכרח מייצרת חוסר שוויון שאי אפשר לחיות איתו. ואולי (ובעצם, בוודאות) יש עוד התאמות כאלה שיכולות לקדם אותנו אל הפתרון.
בית המשפט העליון קבע כי בעוד שלושה חודשים יפוג הסדר הגיוס לחרדים ותחול חובת גיוס כללית. נדמה כי זוהי העת להפנים שהגענו לרגע ההכרעה ולהתכנס לחשוב על הדברים מחדש. כמו בכל סוגיה מורכבת, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, בצעדים שטרם נוסו, ושכל צד יכול עדיין לעשות מבלי לוותר על זהותו וערכיו. זו העת למצוא בדיוק אותם. זה הזמן להביא, שוב, את כולם לאותו השולחן, בלי סיסמאות, בלי כותרות ועם תחושת דחיפות, ולצאת רק כשיוצא עשן לבן, או ירוק.
הכותבת היא משנה למנכ"ל בתנועת "דרכנו", כיהנה כיועצת מקצועית ליו"ר ועדת השרים לשוויון בנטל