הרפורמה מציגה את בית המשפט כחסר רסן וגבולות, אך המציאות אינה כך / אילוסטרציה: Shutterstock, New Africa
הכותב הוא ד"ר למשפטים מאוניברסיטת תל אביב ועורך דין שותף במשרד מ. פירון ושות'
אחת מהנחות העבודה של הרפורמה המשפטית היא הטענה שבית המשפט, ובעיקר העליון, אקטיביסטי יתר על המידה. הכוונה היא שהוא מרבה להתערב בהחלטות הרשות המבצעת וזרועותיה, ולעתים לא רחוקות עושה זאת תוך שימוש בעילה של חוסר סבירות קיצוני. לכן, לצד הגבלת סמכויות בית המשפט והשליטה בבחירת שופטים, הרפורמה מציעה לבטל את הסבירות כעילה להתערבות בהחלטות המנהל וכמבחן דרכו מעביר בית המשפט את החלטותיו.
אלא שנתונים שקיבלתי מהנהלת בתי המשפט לפי חוק חופש המידע מוכיחים כי טענת מקדמי הרפורמה לא מדויקת, ובוודאי שלא בהקשר של התערבות בתי המשפט בהחלטות הרשות המבצעת בענייני תכנון ובנייה.
● מהמהפכה החוקתית השמרנית של שנות ה־90 להפיכה מטלטלת | פרופ' עמרי ידלין, דעה
● כדי לפתור את המשבר: אין מנוס מלחזור אל העם | תומר מוסקוביץ, דעה
● שינויים מרחיקי לכת צריכים להיעשות בהסכמה רחבה | אורן קניאל, דעה
● פשרת הנשיא חשובה, אך חסרים בה עקרונות קריטיים לעתידנו | אלן פלד, דעה
על־פי הנתונים, מתוך 412 עתירות שהוגשו לו בתחום התכנון והבנייה בחמש השנים האחרונות, בג"ץ קיבל עתירה אחת בלבד. בנוסף, מתוך 341 ערעורים מינהליים בענייני תכנון ובנייה שהוגשו לעליון בחמש השנים האחרונות, רק 64 ערעורים התקבלו או התקבלו חלקית, מה שמהווה כ־18% בלבד מסך כל הערעורים. כמו כן, מתוך 2,760 עתירות מינהליות בתכנון ובנייה שהוגשו לבתי המשפט המחוזיים, רק 582 עתירות התקבלו או התקבלו חלקית, מה שמהווה כ־20% בלבד מסך כל העתירות.
נתונים לא מפתיעים
הנתונים אינם מפתיעים, שכן כל משפטן העוסק בתחום התכנון והבנייה והמשפט הציבורי מתרשם וחווה שבתי המשפט מרסנים את עצמם מפני התערבות בהחלטות תכנון ובנייה, גם במקרים שבהם פגמים וכשלים משפטיים מעיבים על ההחלטות התכנוניות.
ריסון עצמי זה בלט במיוחד במשך העשור האחרון בכל הקשור לפסיקת בתי המשפט בעתירות שתקפו תוכניות למתחמים מועדפים לדיור (המכונות תוכניות ותמ"ל). מדובר בתוכניות בנייה שקודמו מכוח הוראת שעה שנחקקה במיוחד בשנת 2014 לשם האצת הליכי התכנון והבנייה ואישור תוכניות לבנייה בהיקפים נרחבים במהירות וזאת על־מנת למתן את משבר הדיור במדינה.
בית המשפט, ובעיקר בית המשפט העליון, ראה בתוכניות אלה צורך שעה לאומי, ומחמת כך הוא לא קיבל ולו עתירה אחת שביקשה לבטל מי מתוכניות הותמ"ל. להפך - במספר מקרים הפך בית המשפט העליון פסקי דין של בתי משפט מחוזיים שביטלו החלטות לאשר תוכניות ותמ"ל, והחזיר את התוכניות למסלול האישור.
אם כן, גם בעת בחינת ביצועו בתחום התכנון והבנייה, לא ניתן לטעון כי בית המשפט אקטיביסטי, או שידו קלה על ההדק בביטול או שינוי החלטות בתחום התכנון והבנייה. בית המשפט גוזר על עצמו כללי ביקורת שיפוטית המגבילים את התערבותו בהחלטות מינהליות בתחום התכנון והבנייה, דוגמת כך שבית המשפט לא שם את שיקול־דעתו במקום שיקול־דעת הרשות, בית המשפט אינו "מתכנן־על" או שאינו ערכאות ערעור תכנונית.
מפאת כך, בית המשפט מתערב בהחלטות תכנון ובנייה במשורה ורק במקרים המתאימים - מקרים שחוסר הצדק בהם, מבחינת תהליך קבלת ההחלטה וחוסר המידתיות שלה, בולט במיוחד. דפוס שפיטה זה עולה גם מהנתונים הנ"ל.
כמעט ואין התערבות
גם בתחום אכיפת עבירות התכנון והבנייה בית המשפט כמעט ולא מתערב. תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה (חוק קמיניץ) ביטל את סמכות בית המשפט לעכב צווי הריסה וצמצם אותה למקרים חריגים ביותר. החוק גם הפך את האכיפה לאכיפה מינהלית ולא פלילית, וכך הוצא בית המשפט מהתמונה גם בתחום זה. בתוך כך הוטלו במהלך חמש השנים האחרונות, על בעלי המבנים החורגים, ללא אישור בית המשפט, וללא פיקוח שיפוטי, קנסות ביותר מ־100 מיליון שקל.
הרפורמה מציגה את בית המשפט כחסר רסן וגבולות, אך המציאות אינה כך. הרפורמה לא מבקשת לרסן את בית המשפט, אלא לנשל אותו מכוחו ולהופכו לכלי שרת בידי הממשלה. הרפורמה צריכה להדיר שינה מעיני מי שהדמוקרטיה, שלטון חוק ומינהל תקין קרובים לליבם.