מפגינים בטביליסי. פרצו אל בניין הפרלמנט / צילום: Reuters, Georgia Politics Foreignagents
ארץ שמוטב לא ללמוד מניסיונה? יש כמובן יותר מאחת, אבל לפחות לשלב חצי הגמר אפשר להעלות את גאורגיה. יפה ומרתקת, מיושבת באנשים מיוחדים במינם, עם היסטוריה יוצאת מן הכלל; אבל קשה להגיד מילה טובה אחת על הפוליטיקה שלה ב־30 השנה האחרונות. היא פיתחה מומחיות בהצבת כף רגלה בכל המקומות הלא־נכונים, מבית ומחוץ.
● הוויכוח שלאחר התמוטטות בנקים בארה"ב: להתערב או לא להתערב
● ארה"ב, בריטניה ואוסטרליה יצרו חץ ימי חדש ורב־כוח נגד סין
היסטוריונים אחדים של הקווקז כתבו על הגאורגים שהם נגועים, או מבורכים, בקלות־דעת טבעית, "מין אינדיבידואליות חסרת אחריות המייחדת את האומה כולה", כתב הבריטי ג'יימס בראייס לפני 150 שנה. אחרים החרו החזיקו אחריו.
נעזוב את ההכללות האלה, וניגע בגאורגיה של פה ועכשיו. היא לא הצליחה לייצב את המערכת הפוליטית שלה מאז עצמאותה, ב־1991. היא נולדה במלחמת אזרחים, השלטון התחלף בה מפעם לפעם בעקבות מהומות רחוב אלימות; ב־2008 היא העניקה לרוסיה את התירוץ לפלוש, ולקרוע חמישית משטחה. בהשפעת כישלונותיה, ובזכות חתרנות רוסית, ממשלה פרו־מערבית נבחרת הוחלפה בממשלה פרו־רוסית נבחרת. הפרו־רוסים שולטים זה עשר שנים.
"סוכנים זרים"
החודש הם ניסו לחקות את אמא רוסיה, ולחוקק הגבלות על פעילות האופוזיציה. על פניה, החקיקה הייתה טכנית לחלוטין: היא חייבה ארגונים, המקבלים סובסידיות מחו"ל (לפחות 20% מתקציבם), להירשם כ"סוכנים זרים". ברוסיה חובת הרשמה כזאת הובילה עד מהרה לחיסול של כל העמותות העצמאיות ולחניקת האופוזיציה.
האופוזיציה הליברלית יצאה לרחובות טביליסי למחות. האלימות גברה, המשטרה נהגה יד קשה, והמפגינים פרצו אל בניין הפרלמנט. מפלגת השלטון, שבראשה עומד מיליארדר גאורגי־רוסי, החליטה לחזור בה. צירי הפרלמנט שלה, שהעבירו את הצעת החוק בקריאה ראשונה, הצביעו נגד החוק בקריאה שנייה. הסיבה הייתה הצורך "להפחית את העימות החברתי".
הקדמתי והבעתי את דעתי שאין טעם ללמוד מניסיונה של גאורגיה המודרנית באיזשהו עניין, אלא אם כן הכוונה היא לעשות את ההפך ממנה. אבל הרוורסיה של החקיקה הייתה רגע עתיר לקחים, לא רק בשביל גאורגים. האסוציאציה הייתה צריכה להקפיץ ישראלים ממקומם, או לפחות לדגדג אותם. יהיו הסיבות לפניית הפרסה של ממשלת גאורגיה אשר יהיו, היא העדיפה שביתת נשק חברתית על פני ההיגיון המסוכן של ייקוב־הדין־את־ההר.
היא יכלה להשתמש בטענה המוכרת, היא ניצחה בבחירות, היא נהנית מרוב ברור, תהליך החקיקה טבוע בחותם של לגיטימיות. זה אומנם מה שעשתה בימי המשבר הראשונים. ייתכן שנסיגתה טקטית בלבד, אבל ייתכן גם שלמדה לקח: גודל הסכנה של פרימת התפרים בחברה מקוטבת.
פעם אחר פעם בהיסטוריה הקצרה יחסית של עצמאותה הנוכחית, גאורגיה הניחה לחוטים להימתח עד קריעה, מפני שמזגה ותרבותה הפוליטית לא התיישבו עם פשרות.
זו ארץ עתיקה וגאה. מדינה גאורגית התקיימה מאות שנים לפני שנולדה המדינה הרוסית הראשונה. גאורגיה המאוחדת הייתה מן המדינות המצליחות ביותר של ימי הביניים. מדינות גאורגיות כלשהן התקיימו עד תחילת המאה ה-19, כאשר נבלעו בתוך כרעיה של רוסיה. מדינה גאורגית ניסתה לחזור ולהיוולד לאחר התמוטטות הקיסרות הרוסית ב-1917. היא עוררה את הערצתם של סוציאל־דמוקרטים אירופיים, אבל רוסיה הסובייטית דרסה אותה.
היא חיכתה 70 שנה עד הפעם הבאה. מן היום הראשון של עצמאותה הנוכחית, בעצם עוד לפניו, רוסיה עשתה כמיטב יכולתה לערער אותה. ברור למדי שמוסקבה חושבת, כי מקומה הטבעי של גאורגיה הוא זה של לוויין קטן וצייתן במערכת השמש הרוסית.
אפשר אפוא להגיד על גאורגיה, שהיא חיה במשבר בלתי פוסק; שהיא ארץ של טינות ושל קְנָאוֹת; שהיא מעוטת סובלנות וטקט; שהבומבסטיות של הפוליטיקה שלה הורסת בה כל חלקה טובה. הפתיל הגאורגי תמיד קצר, ותמיד בוער. מצבה הקבוע הוא זה של סף התפוצצות קטלנית. הרבה ישראלים חוששים שגם ישראל הגיעה לשם, או עומדת להגיע לשם. גאורגיה היא אפוא דוגמה טובה לתוצאות הקיצוניות ביותר של סחרור.
עכשיו, אם גם זמנית בלבד, גאורגיה מעניקה דוגמה טובה להבנה, שעל פי התהום אין ברירה אלא לעצור.
הדרך אל מלחמת אזרחים
ההזהרות מפני מלחמת אזרחים בישראל מצדיקות בדיקה של מצבי ערב־מלחמת־אזרחים בארצות אחרות. אני מדבר על ארצות שנקלעו אל מלחמה מסיבות פנימיות, כמו ארה"ב של 1861, או ספרד של 1936. מלחמות האזרחים פרצו מפני שלפחות צד אחד תפס מרובה. מפעם לפעם, יתרון אלקטורלי חולף (כל יתרון אלקטורלי הוא חולף) שכנע את אחד הצדדים שזה הזמן להרחיק לכת, בלי שים לב לניכור, לקיטוב ולפוטנציאל האלימות.
מלחמת האזרחים הספרדית פרצה בגלל ניסיון של השמאל, שניצח בבחירות, לעשות רפורמה כלכלית לטובת המוני עניים מרודים. אבל הימין, על כל חלקיו, הצליח להעמיד מיליונים לצידו מפני שלהיטות השמאל הקלה על הצגתו כאויב הדת ושונא הערכים המסורתיים. בארה"ב, שוחרי העבדות לא הסתפקו בקיומה, אלא רצו להפיץ אותה.
תפיסת המרובה הייתה צירוף של אידיאליזם (לא ציון ערכי) ושל קנאות עיוורת. האימפולס המהפכני נוטה להתפרץ לאחר תקופת המתנה. אנשים הרעבים לשלטון נוטים לוותר על שיקולים של טקטיקה ושל טקט.
פשרה אינה מלה גסה. אבל היא לא תיתכן בלי הכרה של בעלי הכוח, שרק הם יכולים להתחיל את תהליך השגתה באמצעות מחווה של ויתור. כאן טביליסי, כאן קפוץ.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר