משה ארבל, ש''ס
זה היה אחד הדיונים היצריים והקשים שנערכו בוועדות הכנסת. מצד אחד, הח"כים של עוצמה יהודית שדרשו לקדם, דווקא עכשיו, את הצעת חוק עונש מוות למחבלים. מצד שני, משפחות החטופים בעזה שהתחננו - פשוטו כמשמעו - לא לקיים את הדיון הזה כעת, בזמן שיקריהם מוחזקים בשבי חמאס. לתחושה הקשה של "דיון ראווה" שאין לו תכלית אמיתית תרמה גם העובדה שתוך זמן קצר הודיעו ראשי הקואליציה כי ממילא אין כוונה לקדם כעת את החוק הזה, שעבר בקריאה טרומית מוקדם יותר השנה. אבל האם מעבר לעיתוי הרגיש, החוק שנידון הוא מיותר גם בהיבט המהותי?
● מצלמים ושורדים: מה גרם לאנשים לשלוף את הטלפון גם תחת אש
● למה מחבלי חמאס כמעט ולא נכנעים? התשובה המטלטלת של האלוף בדימוס
● האישה שמטפלת ביותר מ-3,000 מניצולי המסיבה ובני משפחותיהם: "תחושות אשמה קשות"
"כמי שהיה במילואים… תובע צבאי בבסיס עופר, בבית משפט צבאי, החוק הקיים כיום מאפשר (עונש מוות) מבלי צורך לתקן אותו", אמר עוד לפני הדיון בכנסת השר משה ארבל בראיון לרדיו 103FM. דברים דומים נשמעו גם מפיו של היועמ"ש לשעבר, אביחי מנדלבליט, בקשת 12: "לא צריך לשנות את החוק. יש לפחות ארבע דרכים... להטיל עונש מוות (על המחבלים שפעלו ב-7 באוקטובר)".
אז מהו המצב החוקי כיום בכל הנוגע להטלת עונשי מוות בישראל, איך משנה את המצב הזה החוק החדש שאותו מבקש לקדם השר לביטחון לאומי, והאם זה בכלל כדאי? יצאנו לבדוק.
הקדמנו את העולם
לישראל יש היסטוריה מעניינת, ולא מספיק מוכרת, בכל הנוגע להטלת עונשי מוות. עם הקמת המדינה ירשנו מהבריטים את עונש המוות אותו ניתן היה להטיל בין היתר בגין עבירה של רצח, אך כבר ב-1949 הוכנה הצעת חוק לביטול עונש המוות בישראל. המהלך, שיצא לבסוף לפועל רק ב-1954, הפך את ישראל למובילה של ממש בנושא. "מדינת ישראל הייתה חלוצה בביטול עונש המוות על רצח", אומר לנו פרופ' יונתן יובל מהפקולטה למשפטים מאוניברסיטת חיפה, שחוקר את עונש המוות בישראל ובעולם. "זה היה העונש המקובל אז בכל העולם כמעט, וישראל, מדינה צעירה שבקושי קיימת, נקטה מהלך מאוד פרוגרסיבי". בצרפת, למשל, הוא מזכיר, עונש המוות בוטל בחוק רק ב-1980.
יחד עם זאת, העונש לא יצא לגמרי מספר החוקים הישראלי. בסקירה נרחבת בנושא שפרסם פרופ' בועז סנג'רו, הוא מציין שהעונש עדיין קיים לגבי מעשי רצח מיוחדים. הפעם היחידה בהיסטוריה שלנו שהאפשרות הזאת נוצלה הייתה כידוע ב-1962, אז, בהתבסס על החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, הוצא להורג פושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן, אך החקיקה הקיימת מאפשרת להפעיל עונש כזה גם במקרים נוספים.
הסעיף המיידי שעשוי להיות מתאים מבין האפשרויות שמוזכרות על ידו נמצא בתקנות ההגנה לשעת חירום, שבאמצעותן שופטים בדרך כלל גם כיום מחבלים. לפי תקנה 52, בית משפט צבאי יהיה רשאי להורות על גזר דין מוות, ועל פניו גם כיום אין מניעה להטיל עונשים כאלה על מי שביצעו פיגועים. התקנות הללו מוחלות באמצעות צו אלוף שכולל מספר סייגים - למשל, העונש צריך להיות מוסכם על כלל השופטים (לא מספיק רוב דעות), לא ניתן להטיל אותו על קטינים, ועוד - אך בפועל נראה שהחסם העיקרי לשימוש בו הוא עמדתה של התביעה הצבאית, שבאופן עקבי לא מבקשת הטלת עונשים כאלה. על פי פרופ' יובל, הפעם האחרונה שהוגשה בקשה כזאת הייתה במשפט של מבצעי הלינץ' ברמאללה מתקופת האינתיפאדה השנייה. אז השופטים לא הגיעו להסכמה פה אחד בנושא, והדרישה נדחתה.
האם כעת ניתן יהיה להטיל על מחבלי חמאס עונש מוות באמצעות הדרך הזאת? עו"ד רז נזרי, לשעבר המשנה ליועמ"ש וכיום שותף בכיר במשרד עו"ד פירון וראש המערך המשפטי של מטה משפחות החטופים, סבור שזה יעורר בעיות, ומזכיר כי כיום ההליך המדובר רלוונטי רק למפגעים שיצאו מיהודה ושומרון. היועמ"ש לשעבר מנדלבליט הסביר בראיון שהזכרנו שיש דרך לעקוף זאת, באמצעות הקמה מחדש של בית משפט צבאי בלוד, אך לדברי נזרי "גם אם זה אפשרי באופן תיאורטי, הקמת בית משפט צבאי בתוך מדינת ישראל עלולה ליצור נזק הסברתי ודיפלומטי".
המסלול שאותו מציע נזרי מתבסס על "החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם". זהו חוק מ-1950 שמבוסס על אמנה של עצרת האומות המאוחדות מ-1948. המונח "השמדת עם" מוגדר בו כשורה של עבירות פליליות שנעשו "בכוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית, קיבוץ לאומי, אתני, גזעי או דתי". לדבריו, "אומנם יהיה צורך לעשות מאמץ ראייתי ולראות מי הדמויות הרלוונטיות לאישום כזה, אבל היקף המעשים שאירעו בטבח, האכזריות והשיטתיות - תואמים את הממד הלאומי וההיסטורי שנובע מהחוק, ובחלק מהמקרים הוא יכול להתאים, לצד הסעיפים הרגילים".
פרופ' יובל מסתייג מהפרשנות הזאת. "האמנה נועדה כדי לטפל במקרים החמורים ביותר שהאנושות מסוגלת להם, כמו שואת עם. אין ספק שחומרת המעשים ב-7 באוקטובר היא מופרעת, אבל האם זה פשע של השמדת עם? אני חושב שצריך להיזהר מדילול של מושגי קיצון", הוא אומר.
בסופו של דבר, הנקודה שעליה מסכימים רוב המומחים, היא שהחסם להטלת עונשי מוות עד היום לא היה משפטי בעיקרו. "זו החלטה שצריכה להתקבל על ידי הדרג המדיני", אומר עו"ד נזרי, שמדגיש כי מבחינתו הבעיה העיקרית בדיון הנוכחי היא העיתוי הרגיש שלו. "העמדה העקבית של גורמי הביטחון היא שהשימוש בעונש מוות כלפי מחבלים לא רק שלא מרתיע - שכן רבים מהם פועלים מתוך מניע וידיעה שימותו - אלא גם עלול לתמרץ עוד יותר מעשי טרור".
לא יחול על יהודים
זה מחזיר אותנו לדיון שהתקיים השבוע בכנסת. את החוק שנידון שם הגישה ח"כ לימור סון הר-מלך מעוצמה יהודית, אך במקור הוא הוגש על ידי ח"כים מישראל ביתנו, ובראשם אביגדור ליברמן. בפברואר אושר הנוסח על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה, חרף התנגדות היועמ"שית, ובהמשך הוא עבר בקריאה טרומית.
נוסח החוק קובע כי מי שגורם "למותו של אזרח ישראלי… מתוך מניע של גזענות… ומתוך מטרה לפגוע במדינת ישראל ובתקומת העם היהודי בארצו, דינו - מיתה, ועונש זה בלבד". כלומר, החוק גם מחריג פגיעה בערבים, וגם מוציא את שיקול הדעת לגבי הענישה מידיהם של השופטים, ומחייב אותם להטיל עונש מוות. "החוק הזה למעשה לא יאפשר להטיל עונש מוות על טרוריסט יהודי שרצח פלסטיני, כמו ברוך גולדשטיין", אומר פרופ' אדם שנער, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת רייכמן, "הוא קובע בפירוש שהחיים של יהודים שווים הרבה יותר". גם שלילת שיקול הדעת של השופטים היא אינה עניין טריוויאלי. "זה משהו חריג שגם הצעות הקודמות לא העלו בדעתן להחיל", אומר פרופ' יובל,
ואם זה לא מספיק, הרי שבהקשר הנוכחי החוק כלל לא יוכל לחול על מעשי הרצח של 7 באוקטובר. "סעיף 5 לחוק העונשין קובע במפורש שתיקון מחמיר בעונש שנקבע לעבירה לא חל רטרואקטיבית, כך שממילא חוק חדש שיחוקק כעת אינו רלוונטי לענייננו", אומר עו"ד נזרי.
וישנה גם השאלה הגדולה והעקרונית יותר. כן, הטבח שבוצע על ידי מחבלי חמאס היה חסר תקדים בהיקפו ובאכזריותו, אבל האם הוא מצדיק שינוי כה קיצוני במערכת המשפט שלנו? פרופ' יובל, שמתנגד לכך בתוקף, מזכיר כי החלטה כזאת תהפוך את ישראל לחריגה מאוד בעולם המערבי. "היום, כדי להיות חברים באיחוד האירופי צריך לוותר על עונש מוות. בלארוס זו המדינה היחידה באירופה שיש לה עונש כזה", הוא אומר. "בכלל, מלבד ארה"ב, המדינות היחידות בהן עונש המוות מיושם בפועל הן מדינות מזרח ומרכז אסיה, חלק ממדינות אפריקה והמזה"ת ואיראן".
תחקיר: אביה שקלאר־חמו