מל ומישל / צילום: תמר מצפי
איך מגדירים מסעדה רומנטית? התשובה כמובן היא שזה לא ממש פשוט. והרי רומנטיקה, כמו כל-כך הרבה דברים אחרים, היא בעיקר בעיני המתבונן. ועדיין, נדמה שאפשר לייצר בנושא איזושהי שיחה הגיונית.
סניף של מקדונלד'ס אינו רומנטי. זה ברור. אבל גם לא מסעדת שף סופר יוקרתית, שמנסה לעשות בעיקר רושם. אני מדבר כרגע, לפחות בשלב זה, בעיקר על העיצוב. כך, למשל, תיפסלנה, לפחות מבחינתי, מסעדות ענק מעוצבות עד לזרא כמו טופולופומפו או טאיזו האסייתיות, יפות ככל שתהיינה בעיניו של מי שזה לא יהיה. לא אני.
אבל גם מסעדות הרבה פחות ראוותניות, שלא לומר צעקניות, לא נופלות אצלי בקטגוריה הזו. אפילו מסעדה כמו יפו תל-אביב של חיים כהן (שהיא כן ראוותנית, אבל בטח לא צעקנית, והאוכל בה בהחלט רומנטי). או רפאל. או טוטו. אפילו שילה שעליה דיברנו כאן לא מזמן. עם מה נשארנו? לא הרבה. יועזר כבר סגורה מזמן. גם קורדיליה, שאפשר היה להתווכח על האוכל שלה, אבל לא על העיצוב ה"מאורתי". אז מי כן? אולי בר היין ברוט. החלוצים 3. מונא הירושלמית. הלנה בקיסריה. עזבה בכפר ראמה בדרכה הכפרית. עוד שתיים-שלוש וזהו.
ברשימה הקצרה הזו מככבת כבר שנים בפיינל פור מסעדת מל ומישל בצפון רחוב בן יהודה בתל-אביב. מל ומישל מצוידת בכל הפרטים הנדרשים להפכה לכזו. קודם כל, היא קטנה. ומתעקשת להישאר כזו בעידן שבו מסעדות קטנות הפכו לנדירות מאוד. זה פשוט לא כלכלי, במיוחד כשאתה מגיש אוכל יוקרתי. לא פעם תגלו שאם מסעדת גורמה נשארת קטנה, אם אי פעם הייתה כזו, לבעליה יש עוד עסקים. לניר ויימן, השותף שנותר כאן אחרי שיוגב ירוס עזב (לטובת מתחם איטלקי שלם בשרונה. ללמדכם...) אין מסעדות אחרות, לפחות למיטב ידיעתי.