תל אביב, שעת בוקר של עוד שבת מנומנמת. מישהו יצא אתמול עד אור הבוקר, עשה סם או שניים, דרינק או חמישה, ואני הלכתי לישון. תל אביב של לילה נעלמה לה מחיי עם המחויבות לקום בבוקר ועם הזוגיות. כשהקצה שלי הוא שיעור פילאטיס בשישי בשעה 8 בבוקר, אין סיכוי להיכנס למיטה אחרי חצות.
סימנים ללילה שהיה מסתכמים בחילופי מבטים עם מישהי שחולפת מולי ברחוב באיפור מרוח ושיער סתור. היו לילות. היינו חוזרים אחרי ששתינו הרבה יותר מדי, וכדי להעביר את השכרות המוגזמת הייתי צועדת מהצד השני של העיר אל הבית, עם אוזניות, כמובן, כדי שאף אחד לא ידבר איתי בטעות - על אובדן שליטה ועל הצורך לאבד, על רעב אינסופי של האנשים ברחובות לקבל משהו מהלילה הזה, ואני לא מדברת על התור הארוך לפיצה בטוני וספה, אלא על לבבות שרוצים להחסיר פעימה.
בעיר הזו הלילה שייך לצעירים, לבליינים, לינשופים, לנדודי השינה ולטשטוש גבולות. לשעות החשוכות יש תרבות משל עצמן.
'פלאנריזם' היא שוטטות אורבנית. למרות שפירוש המילה 'פלאנר' הוא בטלן, המשוטט העירוני הוא חסר מנוחה. המרחב הציבורי הופך שדה לרעות בו את התשוקות ולצוד בו מבטים. שיטוט היא מתודה מצוינת להתבוננות עמוקה. בשיטוט הזה, בין אנשים ומקומות, עלו הרהורים על השעות שלפני עלות השחר.
"כשאתה שותה, העולם עדיין קיים, אבל הוא לא לופת אותך בגרון", כתב משורר הביבים צ'ארלס בוקובסקי. קשה להצביע בדיוק על הנקודה שבה צמחה תרבות חיי הלילה, אבל הדיון בה שם את תרבות המועדונים כמשהו שיושב ליד המיינסטרים, ועדיין תמיד נוגע בשוליים. יש מי שיטען שראשיתה בריקודים הסלוניים ויש מי שיגידו שפתיחת הקולוסיאום בכיכר אתרים בשנות ה-80, שאותו סימנו כ'מגה קלאב' הראשון, שמה אותנו על המפה של הזרם הבינלאומי. כמתבגרת שגדלה בפריפריה של שנות ה-90 קראתי במדורי הרכילות על ההתרחשויות באלנבי 58, חלמתי והזדעזעתי כאחת מהמידע, ונורא קיוויתי להיות מגניבה כמו הסלקטורית מיכל נדל (שכיום, דרך אגב, עוסקת בטיפול בבני נוער).
"האמת, בשעות האלה כולם עושים את מה שחושבים שעושים: סקס, סמים ורוקנרול. וכשאני אומר סמים, אני מתכוון כמובן לאלכוהול. הוא ממוסד וחוקי, כי הוא כלכלי", אומר לי אלעד ברוך, 34, הבעלים של ה'קאלוויס קלאב' (בר סודי, אל תנסו את הכתובת שמופיעה בגוגל, היא לא נכונה) ויועץ לברים. הוא חי את הלילה זה עשור, ובשנים האחרונות הוא חי את ההארדקור, במקומות שבהם הוא מתרומם בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר. "בואי נגיד שהחוויות שקורות בלילה כשמחשיך זה לא החוויות שקורות לקראת זריחה. האנשים הנורמליים, במרכאות, לא נשארים אחרי שתיים-שלוש. הבליינים שחיים את הלילה, זה אצלם כמעט בגדר מקצוע. יש להם כוח שלא נגמר ואתה רואה אותם כמעט כל יום.
"יש הכול מהכול - דברים מוזרים והיכרויות מפתיעות. אנשים שלא ציפית להכיר בשלוש לפנות בוקר - רופאים, עורכי דין, אושיות, 'סלבס'. הלילה מעניין ואין רגע דל".
ברוך בחר בחירה מודעת - לחיות כמו עטלף, ועבורו ברמן הוא גם פסיכולוג ואיש סוד. "אני משתדל לתת אצלי תחושה של ממד מקביל. אין שעון. אין קליטה של ויי פיי בכוונה, וזה מוכיח את עצמו. כי אתה שם לב שלא בדקת 3-4 שעות את הווטסאפ ואתה מתחיל לדבר עם מי שיושב לידך, כי אין לך את הטלפון. זה עוד משהו שאני אוהב, שזרים מתחברים ויוצרים קשרים". ופיק אפ בבר? "אצלי זה אולד סקול, פנים מול פנים, בלי מסך. בלי טינדר", הוא אומר.
המחשבות על מסכים מזכירות לי ערב אחד שבו נכנסתי, אחרי שנדחקתי בתור עם חברים, למועדון 'בית מעריב'. היה שם חשוך, וכולם נראו לי די יפים באור הזה. במרכז הרחבה עמדה ספה ועליה ישבו שתי חברות חטובות בשיער חלק מפן. הן צילמו 'סלפי' במכשיר עם מגן מסך שבו תאורה מובנית, בדיוק עבור צילומים עצמיים במקום אפלים וחשוכים. טלפונים ברחבה, אורות מסנוורים של ניידים. בשביל זה באנו עד הלום? רציתי להעמיד פנים שאני כיפית, אבל הרגשתי קלאוסטרופוביה וחנק, אז הלכתי כלעומת שבאתי.
מועדון פופולרי במיוחד בעיר מציע חוויה של מרחב אישי בטוח ללא טולרנטיות להטרדות מיניות, והבליינים שמגיעים אליו גם מתבקשים להשאיר את הניידים מחוץ לרחבה. בהחלט, כאן אסור לצלם. וזה מקום שבו אין תחושה של זמן, רק קול. בחוץ אולי כבר שמונה בבוקר, ואולי השמש עוד לא זרחה. זה לא העניין. פה תמצאו את האנשים שחיים את החיים האפורים כל השבוע, ובסופו יש להם תקווה לפורקן. המוזיקה ממלאת את הלב והראש. בתור מי ששמותיהם של דיג'ייז הם חידה בלתי פתורה עבורה, קשה לי להבחין בין סוגת מוזיקה אלקטרונית אחת לאחרת, אבל יש מי שהמקצב המכני, סאונד של מכונה, משחרר את נפשם. טכנו שומר על פופולריות יציבה בשנים האחרונות, כשהמוזיקה המכנית גורמת התעלות ללא מעטים. מפתיע אותי שדווקא משהו טכנולוגי כל כך, שמופק בצלילי מכונה, לכאורה, מצמצם את תחושת הניכור. אבל האם זו רק המוזיקה?
עורכת הדין ש', מבלה קבועה במספר מועדונים וברים בעיר, מספרת לי על הרגעים המאושרים שלהם היא מצפה. 'פיק' של אושר עילאי שהיא שואפת להגיע אליו במהלך הערב, בציפייה למשהו שיגיע ויפוגג את האפרוריות של השבוע במשרד. "לפעמים השעה 8 בבוקר מגיעה, והגוף כבר עייף, וה'פיק' של האושר לא הגיע, ואיתו ההבנה שהלילה עבר וזה כבר לא יקרה לי", היא מספרת. זהו רגע של אושר ששמור לסופי השבוע, לזמן שאפשר לחשוב שאנחנו אחרים, לא אלו שנוגעים בניירת מראשון ועד חמישי. והסמים? עושים ("בעיקר קוק. עוד שורה פה כדי להרים, ושורה שם כדי לחדד את החוויה"). הולכים ביחד לשירותים, ניו אייג' סטייל של בילוי קבוצתי. אחד ממכריי, איש שחוגג 19 שנות לילה בעיר, מספר על ראשית ימיה של סצנת הקוק בין חברים בשירותים. מה שהיה נחשב חתרני, נשאר עדיין אקסקלוסיבי במידת מה. בין אם אתה איש חיי לילה צעיר, אמנית או רואה חשבון, אם נכנסת וגם הסנפת, 'חומר טוב' יעלה כ-900 שקל לגרם. סם לעשירים, או לאנשים שמקבלים בהכנעה את המינוס בבנק. היום, בעידן ה'טלגרם' שמאפשר אנונימיות, סמים הפכו נגישים מאי פעם. השיחות שמתנהלות באפליקציה מוצפנות ואפשר למחוק אותן ולהעלים את העקבות.
י', איש שיווק בכיר בתאגיד גדול, חי את הלילה כבליין בהווה ומאחורי הבר בעברו, עושה סיבובים לשירותים עם חברים. הוא ידע גם רגעי סליז בגיחה להסנפה עם ידידה, שהסתיימה בהתייחדות בשירותי נכים. הוא מצליח וחד עם ובלי הסמים, אבל "עושים את זה בשביל האופוריה, זה מוריד מחשבות ומגביר הנאה. אפשר להגיד שזה משחרר", הוא מספר לי.
"הרבה מבלייני הלילה עושים סמים, זה חלק מהבריחה. במקומות בילוי מרכזיים היום שמים לך מדבקה על מצלמת הטלפון כדי שתהיה לך פרטיות ותרגישי שאת במרחב בטוח לאבד בו שליטה", מספרת ל', בעלת עסק בתחום העיצוב.
"קטמין, 2 CB , MD (חומר הרדמה לסוסים שגורם להזיות, ומשלב בין אסיד לאמ.די ואמ.די.מ.איי- גורם לתחושה של אהבה והתרוממות נפש בהתאמה, ש"ב) פופולריים במיוחד עכשיו", מוסיפה מ', שחקנית.
"למה עושים את זה? כי אפשר, כי יש מקומות שפתוחים עד 12 בצהריים. יוצאים אחרי הזריחה וממשיכים להסתובב. אנשים צריכים דרך שתשאיר אותם בעניינים, בלי זה אתה מאבד עניין ומתעייף. אז דוחפים לגוף מה שאפשר", היא צוחקת. "עכשיו רואים הרבה קטמין, שמרדים את כל הגוף. יש את ה- K HOLE המפורסם (מצב של דיס-אסוציאציה וניתוק קיצוניים, ש"ב), סם די אפל, שגורם לאיבוד שליטה קצר", אומרת ל'. היא מרבה לשהות בחו"ל לצורך עבודתה. "בחו"ל ראיתי הרבה יותר קטמין. אמסטרדם וברלין גם מלאות אקסטות. בחוויה שלי אנשים בחו"ל עושים הרבה יותר מאיתנו".
ג', שחי כעת בלונדון במסגרת לימודים לתואר באחת האוניברסיטאות היוקרתיות, מספק נקודת מבט משלימה: "לונדון היא עיר מאוד גדולה שמחולקת לכפרים קטנים עם וייב שונה. יש מקומות שהם יותר פופ, יש יותר היפסטרים ובין לבין. בכל אחד מהם אנשים עושים הרבה יותר סמים מבישראל. קוקאין סופר פופולרי, בעיקר בקרב אנשים שעובדים בתחום הפיננסים ושעובדים שעות ארוכות עם תרבות של 'וורק הארד פליי הארדר'.
"מה שפופולרי פה בין החברים זה קוק, קטמין ואמ.די, סמים של מסיבה. לא תראי פה כמעט סמים כמו פטריות. לגבי התדירות, יש מי שלוקחים פעם בשבוע, אפילו פעמיים, ויש לי כמה ידידות שנדיר למצוא אותן בלי שקית של קוק בתיק. אלו אנשים נורמטיביים עם עבודות טובות. אוסטרלים, למשל, עושים כמות לא סבירה של סמים. אולי כי משעה מסוימת לא מגישים אצלם אלכוהול. גם האמריקאים. זה פחות תקף אצל אירופאים קלאסים. בארץ זה הרבה יותר יקר, בלונדון זה חצי מחיר לעומת הארץ".
ומי קהל המשתמשים? "אני לומד עם חבר'ה ב'אפר אפר קלאס', וזה מאוד נפוץ. זה אינדיקטור לחבר'ה פתוחים, בוייב טוב. אנשים שעושים סמים כי הם פשוט אוהבים את זה. בארץ אנשים מסתכלים על זה בצורה יותר קונסרבטיבית. מי שעושה הוא בוייב מאוד ספציפי של מסיבות, טכנו. בלונדון, למשל, המכנה המשותף נמוך - אנשים שעושים, זה מה שמשותף ביניהם".
ל', סטארט-אפיסט מצליח בישראל, מספר על תפריט הסמים המגוון במסיבות הגייז שאותן הוא פוקד. "יש ילדים ויש בני 50 פלוס. במסיבות גייז יש סמים שהם יותר 'מרימים', לרוב אקסטות, אולי אמ.די ( MDMA ), וגם GHB (סם האונס בשפת העם). כשמערבבים אותו בכמות קטנה עם אלכוהול, הוא מטשטש ומשכיח, וגם יכול להיות מאוד מחרמן. אנשים עושים K (קטמין) וקצת קוק. באופן כללי קהילת הגייז בעיר היא מאוד 'פארטי אוריינטד' ומאוד פתוחה. סקס זה דבר נגיש ורצוי, והסמים מגבירים את היצר והתשוקה. אם אנשים רוצים להיות במסיבה שעות, זה בדיוק בשביל זה. יש כאלו שממש חייבים סמים כדי להעצים חוויה", הוא מספר. אבל השגרה גם שומרת על ל', שיודע היטב שבקיצו של כל סוף שבוע פרוע מחכה העבודה במשרד, עם כל המחויבויות הנלוות לה.
ומה באמת בין הייטקיסטים וסמים? ב', שחי זה 15 שנה בין בועת ההייטק הישראלית לזו הבינלאומית, מסביר את השימוש הרווח בסמים בין חבריו במפגשים שמעבר לאוקיינוס: "בפסטיבלים בחו"ל, ובארץ בעיקר בברנינג מן, יש צריכה גבוהה של סמים. כל זה קורה בפסטיבלים שהמשתתפים בהם מגיעים משכבה סוציו-אקונומית גבוהה, שיש להם 'דיי ג'וב' מכובד, וכשזה מגיע מאוכלוסייה כזו, זה פתאום נראה לגיטימי".
גם הרשתות החברתיות מאפשרות 'חוויית משתמש' חדשה, וב' מקבל מידע כחבר בקבוצה סודית שמשתפים בה חוויות משימוש בסמים פסיכדליים. "יש בקבוצה הרבה אנשים כמוני, שקמים כל יום לעבודה וחיים חיים נורמטיביים. גידלו אותנו לחשוב שסמים זה רע, אבל אפשר למצוא מחקרים שגורמים לחשוב קצת אחרת. וטלגרם זה עוד משהו שהופך את השימוש בסמים ליותר זמין. אז יש לנו משכורת לא רעה וקל יותר לקנות מבלי להסתבך עם החוק", הוא מסביר.
הסוציולוג זיגמונט באומן מתאר את התביעה ההולכת וגוברת לאינדיבידואליזציה בחיינו. הכול נהיה במיקרו: העצמי, התוכן, הצריכה (הפרסומות המותאמות לנו אישית בעת גלישה באינטרנט). ההעמקה בעצמי פוררה במידת מה את החיים הקהילתיים. בעקבות כך, מעמיקה היווצרות של מ גוון קהילות, וביניהן מה שהוא מכנה 'קהילות מלתחה'; כולם מתנתקים לרגע מן היומיום ועוטים מלבושים עבור אירוע מסוים. במפגש הזה כולם זהים, כולם חלק ממשהו. כשייגמר הערב ייטמעו בחזרה ויהיו שוב רדיקלים חופשיים, אך בודדים.
בחודשים האחרונים עלו לכותרות פשיטות משטרה על מועדונים, שחיפשו, איך לא, סמים. והם מצאו, בטח מצאו. מכרים שהיו באחת הפשיטות סיפרו על הבהלה ששררה במקום ועל ההתחמקות החוצה, אותה עשו ללא חשש, כי נפרדו משקית קוק יקרה מפז שנזרקה על הרצפה, כדי שיוכלו להמשיך את הלילה בשלום.
אילו דמויות אפשר לפגוש כשמסתובבים באופן קבוע במועדונים ובברים של תל אביב? "יש מלא שבורים", אומרת ל'. "בדרך כלל אנשים שעובדים במשמרות. המון שחקנים, עובדי ברים". היא מספרת על הרגלי בילוי של אנשים עובדים, ועל חברים שהיא רואה מדי שבוע, "אבל לא דיברה איתם שנה", כי היחסים בנויים בעיקר סביב מסיבות. יש מי שיחשבו שיש בכך השטחה של מערכות יחסים. ובאמת מתקיים קשר של שתיקה שאין בו הסתרה של משהו, אלא התמסרות והבנה בין אנשים שרוצים להוציא, להרגיש, לפרוק. חילופי מבטים קצרים ועייפים בזריחה הם חלופה לשיחת עומק ארוכה.
הלילה נגמר, הוא משאיר איתו משהו שאי אפשר להסביר במילים, אבל אפשר להבין מחיוך שעולה בזווית הפה. "זה עניין של בחירה, עניין של מה בוחרים לעשות עם הזמן", אומר ר', הייטקיסט ותיק. "ללכת למסיבה, לעשות סמים יחד, זה מצמצם משהו, ולא משאיר זמן להכיר ולפתח חברויות עמוקות". כל אחד ומה שהוא צריך.
אנשי הלילה של העיר הלבנה מתפנים לפירוק והרכבה מחדש בין חוויות של הנאה, כאב ושחרור. כולם חברים, אבל לבד. אלו הקצוות המתפזרים של המרכז, השוליים של העיר נשארים בחושך.