ריגוש

"העבודה שלי היא אסופה של פסגות של אושר. יש לי המון זיכרונות ספציפיים כשהמוזיקה הייתה מאוד צבעונית, והקהל היה טוב, וחברים וצוות. אצלי הלילה משחרר. העבודה בבר מוציאה ממני את כל הדברים הכי טובים".

ייחוד

"קודם כל אנחנו עובדים גם כשהשמש עולה, אבל בלילה אנשים עוטים על עצמם משהו אחר. זה כמו נשף מסכות. הגישה אחרת, קלילה יותר. החמימות של אנשי חיי הלילה מיוחדת, תמיד תמיד יעזרו לך - אם מישהי תיקלע למצב לא נוח, תמיד תהיה לביאה או איזה דוד שיעזרו".

נקודת קיצון

"יש התנהגויות מסוימות שהן פחות מתאימות, אגרסיביות, אנשים שמתנהלים מתוך מקום של 'מגיע לי' ומרשים לעצמם. אבל זה מאוד תלוי בקהל, זה לא ככה בכל מקום. עבדתי פעם במקום שהנטייה בו הייתה לאוכלוסייה יותר אגרסיבית, ואני זוכרת שגם באיזו מסיבת גאווה של 5,000 איש, היה בחור אחד שהשתגע, היה אלים כלפיי וכולם היו בתוך טירוף העבודה ולא שמו לב. בבלוק הקהל הוא טוב, אחת לכמה זמן יהיה איזה דוש שיחדור למרחב הפרטי שלי, אבל יהיה גם מי שימנע את זה. אגב, גם כשאני רואה מישהו שחודר למרחב הפרטי של אחת הבלייניות אני מונעת את זה, יש לי אחריות. היה מקום שעבדתי בו והייתה בו החפצה נוראית. גם מצד הבעלים. מנסים לגרור אותך לשירותים 'לעשות שורה'. עזבתי כמובן".

סמים בעיר

"בשנים האחרונות אני רואה בעיר עלייה בשימוש, אבל זה עונתי, לכל עונה יש את הסמים שלה. בקיץ יש יותר סמי אושר, אקסטות. הבעיה היא שאנחנו חיים בבועה המערבית, בכל הערים הגדולות אנשים נמנעים מלהרגיש, ואז הבריחה היא דרך הריגוש של הלילה, והכול צריך להיות מואץ וגדול. אז יש חזירי סמים שעושים הרבה יותר מדי.

"אני שומעת אנשים שאומרים: 'לא ישנתי כבר ארבעה ימים' ומתגאים בזה. למה ההרס העצמי הזה? אני לא מגיעה ממקום של לשפוט, כל עוד זה בטוב וזה אחת ל, אז מדהים. העידן של היום סגר את ההתפתחות הרגשית ואנשים צריכים את הקצוות כדי להרגיש משהו בכלל. זה כבר לא לחיות כשזה מוגזם. מצד שני כולם רודפים אחרי החלומות שלהם, זה כן לטובה בעידן הנוכחי".

לבלות

"אני כבר מזמן לא בליינית, נמאס לי מהלופ הזה, אבל בעבודה אני נהנית. כולנו בסוף שנות ה–20 או תחילת ה–30, וכולנו חצי ילדים, מעין פיטר פנים כאלה".

תיירים

"ישר רואים מי ישראלי ומי לא, ההמתנה בסבלנות, אבל הם לא משאירים טיפים והם קרירים".

נקודת שיא

"בערב שבו הגעתי לעבוד בבלוק, אמרתי לעצמי: 'וואו, זה באמת קורה', זה המקום שבטופ מבחינת חיי לילה ואני עובדת בו. עבדתי עם עוד ברמנית בהרמוניה מושלמת והייתה מוזיקה מלאת אור. הייתי ממש במקום של הודיה. הרגשתי שסביבי אנשים טובים ואיכותיים, אפילו החיבוק של שרון המנהלת שלי בראיון עבודה, ולהיות מוקפת באנשים כאלה אחרי שחווית גם אנשים שהם לא, זה עושה טוב".

לקוחות על הבר

"אין שיחות בבלוק, העבודה בקצב מסחרר, האינטראקציה מינימלית, ורוב השיח נעשה בכלל דרך שפת הגוף. אני רוקדת, מחייכת, זו לא עבודה בסגנון של ברים שמנהלים שיחות נפש עם הלקוחות".

השינוי בחיי הלילה

"בשנים האחרונות יש בעיקר פחד להרגיש ופחד להתמודד. אנשים עסוקים כל הזמן בלהעביר הלאה. שחלילה לא נאהב. כשהרגשתי שזה יותר מדי עבורי עברתי לירושלים. אני שרה ויוצרת ודרך זה התקרבתי לעצמי. הייתי צריכה לאזן, החיים שלי היו מלאים באנשים ואנשים טובים, אבל משהו לא הסתדר לי. יש משהו בחיי הלילה שמעוות את הראייה והרגשתי את זה ולקחתי צעד אחורה. הכול עניין של איזונים. והנה חזרתי לאהוב את הלילה".