הנכדים זוכרים
הנכדים זוכרים

הנכדים זוכרים

עובדי גלובס מנציחים את יקיריהם

ילדים שנולדים היום כמעט ולא יכירו ניצולי שואה וסביר שלא ישמעו עדויות על המלחמה ממקור ראשון • במקום שבו הזיכרון הולך ומידלדל חובה עלינו, בני הדור השני והשלישי, להמשיך לזכור ולהזכיר • וכמי שנפלה בידיהם הזכות להיות חלק מפלטפורמה שמספרת סיפורים, החובה של מלאכת התיעוד חלה עלינו ביתר שאת, גם בימי קורונה • עובדי "גלובס" כותבים, זו השנה השלישית ברציפות, על קורות בני משפחתם בשואה

זאב (וולף) בלגלי, אבא של נאוה פומרנץ / צילום: גלובס
זאב (וולף) בלגלי, אבא של נאוה פומרנץ / צילום: גלובס
נאוה פומרנץ / צילום: גיל ג'יבלי, גלובס נאוה פומרנץ חשבת "אמך ואחותך נשארו בחיים, ואת אביך רצחו!"

אבי זאב (וולף) בלגלי נולד בביאליסטוק שבפולין ביולי 1926. שם לא סבלו מאנטישמיות ומהומות עד הפלישה הגרמנית. רק כשהיה אבי בן 85, נחשפתי לראשונה לפרטי סיפור ילדותו, שסופרו ונכתבו לפרויקט תיעוד שכתב בני הצעיר. בילדותנו אבא טען שהוא לא עבר את השואה שכן לא היה במחנות ריכוז או מחנות עבודה, אך בדיעבד מסתבר שבהיותו בן 15 התהפכו חייו.
הצג עוד

חיי השגרה בביאליסטוק כללו לימוד בבתי ספר, עבודה, משחקי ילדים ובשבתות הליכה לבית הכנסת והכנת צ'ולנט מהתנור המרכזי בעיירה. היו אלה חיי קהילה מלאים שבמסגרתם פעלו בתי חולים, בתי כנסת שגדולי הרבנים מכל רחבי העולם הגיעו אליהם לשאת דרשות, תיאטרון ואף בית קולנוע שהקרין סרטים אילמים, וכן ארגוני צדקה.

בכל שנה ילדים בני עשר עד שש עשרה, נשלחו למחנה הקיץ מטעם המפלגה הרוסית, שנקרא מחנה "ילדי הפועלים". יום אחד בקיץ 1941, כשהנאצים השתלטו על יותר ממחצית אירופה, העירו לפתע אנשי המחנה את הילדים בחיפזון גדול, לקול הפצצות הגרמנים שפלשו לברית המועצות ופתחו חזית נוספת למלחמה.

הקשר עם ערי המגורים נותק. ועל פי פקודה, זירזו המדריכים את ילדי המחנה לאסוף את כל חפציהם ולהגיע לתחנת הרכבת. בשעה שש בבוקר בתחנת הרכבת היה דוחק ואנדרלמוסיה, ומפאת חוסר מקום על הרכבת, המדריכים דחפו נואשות את חניכיהם לתוכה דרך הדלתות ובלית ברירה השליכו אותם פנימה דרך החלונות.

הרכבת הגיעה לתחנה במארצינקוניס, ומטוסי קרב גרמנים הופיעו, טעוני פצצות. אבי תיאר את המטוסים צוללים אל הרכבת, מנמיכים טוס עד כי ניתן היה להישיר מבט לטייס, יריות רבות נשמעות - קולם של קליעים הפוגעים ופורצים את פלדת הרכבת.

המדריכים התארגנו. אבי, שהיה הנער הבוגר, הוצב בעמדת תצפית עם חניכים נוספים. תפקידם היה לנופף בכובע אל הקרון הראשון על מנת לאותת לעצירת הרכבת כאשר מטוסי הקרב מתקרבים, וכך היה. איתות בכובע, הרכבת מאטה ועוצרת. כולם בורחים ומתפזרים בשדות, קולות ההפצצות והירי נשמעים, פחד. רסיסים עפים לכל עבר, והילדים, חסרי ישע. שוב שקט. חוזרים אל הרכבת, סופרים נוכחות, וממשיכים בדרך. כך נסעו במשך ימים, כשההפצות החוזרות ונשנות הפכו לשגרת היום של נוסעי הרכבת. ההפצצה הקשה ביותר הייתה בעיר מינסק, שם נפצע מדריך הילדים שהיה כבן 24. הרכבת נאלצה אז לעזוב במהירות את התחנה ללא המדריך ולהמשיך צפונה – שם הצליח להדביק אותם לשמחתם.

באוגוסט 1941 הגיעו הילדים לעיר הצפונית קרקולינו. תושבי המקום היו חביבים ואדיבים. ילדי המחנה קיבלו מגורים ציבוריים, בהם יכלו להתאכסן. הם התארגנו לפי גילאים, חולקו תפקידים, ושכבות לימוד לבית הספר.

לבית ניתן שם: "בית יתומים לילדים שיש להם הורים אבל לא יודעים איפה הם". וולף בן ה-15קיבל תפקיד: אספקת האוכל לבית היתומים מהקולחוזים. היה עליו לרכב על סוס מבית היתומים לקולחוז, ולתאם האוכל תגיע לבית היתומים. הגיע החורף ובחוץ הטמפרטורה הייתה מינוס 41 מעלות צלזיוס, אך החניכים היו מצוידים בבגדי קיץ בלבד.

אבי מספר סיפורים על אוזניים ואף שקפאו וניצלו על ידי מקומי ששפשף אותם עם שלג, חטיבת עצים וסחיבתם כנגד זרימת הנהר, פחד מזאבים בדרך ופעם אחת אף סכנה אמיתית כאשר נפל מהסוסה, סיפורים על רעב, זריעה וקציר של תבואה, שגרת חיים עצמאית בבית היתומים.

יום אחד הגיע לבית היתומים קצין יהודי פצוע בשם ויצמן. אבא התיידד אתו והקצין ביקש את כתובתו בביאליסטוק.

הזמן עבר, ויצמן נרפא וחזר לצבא. שמועות הגיעו לבית היתומים על הנעשה ליהודים, אבא עזב את הלימודים והתגייס לצבא הרוסי לקורס בו חווה אנטישמיות רבה ולכן ברח יחד עם אחד מחבריו וחזר לבית היתומים כעריק. המדריך עזר לו למצוא מקום שבו יוכל להסתתר ולישון תמורת תשלום.

אבא נהג להגיע לבית היתומים מדי פעם ולקחת תפוחי אדמה, שאת חלקם נתן לאישה שאצלה התארח, וחלק אחר חילק לבנות מבית היתומים ששהו בעיר. במקביל מצא עבודה בבית חרושת לייצור מדים. בבית החרושת כמעט ולא חילקו אוכל, ואבא סבל רעב כל הזמן. בית החרושת ייצר מדים גם למשתתפי הקורס שממנו ברח, אבא פחד להיתפס ולכן החליט להתגייס לקורס אחר בצבא הרוסי, שם למד טכנאות מטוסים. לאחר שסיים את הקורס בהצלחה, נשלח לשרת באי קילדין על יד מורמנסק, בים הצפוני.

אבא מעולם לא הסתיר את יהדותו על אף כל המתרחש בעולם. עם תום המלחמה, אבא הניח כי לא יזכה לראות שוב את משפחתו, עד שבוקר אחד הגיע מכתב - על המעטפה היה רשום בכתב יד - " לכבוד וולף בלגליי, בית היתומים, קראקולינו".

המכתב נשלח לבית היתומים ומשם מוען לאבא. שם המוען היה ויצמן, הקצין שפגש בבית היתומים. תוכן המכתב: " וולף היקר, אמך ואחותך נשארו בחיים, ואת אביך רצחו!".

אבא שלח מכתב לאמו ואחותו, יידע אותן על מיקומו ושמר על קשר מכתבים עם המשפחה שבביאליסטוק. בשירותו הצבאי נשלח אל מול חופי יפן ואחר כך לסין. לקראת סוף המלחמה אבא היה בן 19 וביקש חופשה מהצבא על מנת לראות את אמו ואחותו, אושרה לו חופשה בת חודש ימים. אבא הבין כי לא יספיק להגיע לביאליסטוק לביקור ולחזור בזמן שניתן לו וגמלה בליבו החלטה כי לא יחזור לצבא, ובדרך הביתה יבקר את חבריו.

אבא חזר לאדמת ילדותו, שהשתנתה מאוד בעקבות המלחמה. מבנים שבורים וסימני רוע ואכזריות נראו מסביב. אבא לא הספיק להודיע לאמו על הגעתו וכאשר דפק בדלת, פתחה אישה מבוגרת שלא נראתה במיטבה. המגורים בגטו ובבורות לא עושים טוב לנפש האדם. הייתה פגישה מרגשת מאוד ועם זאת, לוותה גם בתחושת החמצה ועצב, כי לא זכה להיפרד מאביו.

לאחר מספר ימים נודע כי כל ילדי בית היתומים הגיעו לורוצלב. אבא רצה להחזיר כמה חברים לביאליסטוק. היו אלו הימים שלאחר סוף המלחמה, ובהיותו לבוש במדי הצבא הרוסי, עלה על הרכבת. באותה נסיעה, מספר פולנים עצרו את הרכבת ועלו לחפש יהודים כדי להרגם.

אבא שמר על קור רוח, קם ממושבו, מנסה להישאר רגוע. איש לא הבחין בלחץ שהיה נתון בו. הוא עשה את דרכו אל עבר תא השירותים. כל צעד וצעד היה כנצח. נכנס אל התא וסגר את הדלת. מבעד לחלון ראה את הפולנים מוציאים בכוח שלושה יהודים מהרכבת, ויורים בהם. אחד אחד, נפלו היהודים אל הרצפה ללא רוח חיים. הרכבת חזרה לנוע ואבא חזר למושבו.

מביאליסטוק שבפולין החליטה המשפחה לעלות לארץ ישראל ועשו את דרכם בלילות, כשבחלקה נסעו ברכבים ובחלקה צלחו מעברי הרים ברגל, עד שהגיעו למילאנו ומשם לחוף הים לאוניית "האומות המאוחדות" שהפליגה לחוף נהריה. אלו שלא נתפסו על ידי הבריטים ואבא ביניהם עברו למושב שבי ציון, משם אבא התגייס לחיל האוויר ב-1948 ובהמשך היה מראשוני עובדי התעשיה האוירית, שם החל כטכנאי מטוסים וסיים כמנהל בכיר.

בארץ אבא הקים משפחה וזכה לילדים ולנכדים. אבא היום בן 94.הסתר

הנכדים זוכרים | כל הזכויות שמורות לגלובס